חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- פגישה של 24 שעות

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- פגישה של 24 שעות

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

הפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית שלי התחילה כ-24 שעות לפני המועד הרגיל שלנו ונמשכת, עם הפסקות קצרות, עד לרגעים אלו ממש.

השיחה התחילה באחד הבקרים, עם מחלוקת מקצועית שהיתה לי עם אחד המנהלים שלי. מאחר והמצפון הטיפולי (והמחשבה על העיניים הרושפות של הליידי) לא אפשרו לי להיות חסרת מעצורים כדרכי, נשמתי עמוק וצלחתי בסבלנות בודהיסטית את השיחה המכעיסה. ראית? שאלתי בגאווה את הליידי המופנמת, ראית איך משלתי ברוחי, נשכתי את שפתיי, קפצתי את אגרופיי ויצאתי מזה בשלום?

הליידי המופנמת לא התרשמה. "נכון שהצלחת לא להרוס את היחסים איתו", היא אמרה והסיטה את הצעיף המשיי שלה (אם כבר מופנמת, תנו לי להפנים גם את הצעיף היפיפה הזה), "אבל מדהים שאת עדיין משוכנעת שאת יודעת הרבה יותר טוב ממנו".

"אני לא?"

"לא".

"נדמה לך. את לא מכירה אותו".

"אולי".

מרגיזה ועיקשת כפי שהיא במציאות, הליידי המופנמת ליוותה אותי ב-24 שעות שאחרי, כשהיא ממלמלת דברי נאצה הנוגעים ל"יהירות בלתי נתפסת", "צורך בלתי נלאה לבטל דמויות סמכות" וסתם הקנטות נבזיות על כך שמזל שהתשלום הוא פר שעה ולא פר שינוי אישיותי.

לפגישה עם הליידי הממשית הגעתי כשאנחנו כבר שקועות בעיצומו של ויכוח, כפי שמיהרתי להודיע לה, מיד לפני שסיפרתי לה על השיחה עם המנהל.

"ואיפה אני נכנסת לכאן?"

"את נכנסת כי אני יודעת מה תגידי".

"מה?"

"שאני מקטינה אותו ושאני לא יכולה לסבול מצבים בהם אני יודעת פחות"

"בדיוק ככה".

"אז זהו, שזה די מעצבן. למה זה שהוא בוס שלי אומר שהוא מקצועי או אינטליגנט?"

"זה לא אומר".

"נו....?"

הליידי גיחכה. "אני רק אומרת שאני כבר מכירה די טוב את המקומות האלו שלך ואת היכולת שלך להרוס לעצמך בנקודות האלה, ולכן כדאי שנחשוב למה את כל כך מתעצבנת ומקטינה אותו, במקום שנתעסק במקצועיות או באינטלגינציה שלו".

קשה, קשה להתווכח עם הליידי. ולכן, כנראה, זה בדיוק מה שעשיתי בחלקה הגדול של הפגישה. לא שאני לא מסכימה איתה- היכולת החומצתית שלי למוסס את סמכותם ואונם של מדריכים, מנהלים ובוסים בהחלט מרשימה וידועה לשמצה. אבל מה שמשגע אותי, אמרתי לה שוב ושוב, זו התחושה שהיא לא סומכת על השיפוט שלי ומניחה שכל בוס הוא עילוי שאין כדוגמתו. על זה היא לא עברה בשתיקה.

"אני? אני אמרתי כזה דבר?"

"לא, אבל-"

"אז למה את מקצינה ועושה דרמה?"

"ולמה את מתרגזת כל כך כל פעם שאנחנון מדברות על היחסים שלי עם דמויות סמכות? למה כל פעם שאנחנו עובדות על הנושא הזה אנחנו רבות? ועשי לי טובה, אל תגידי שאנחנו לא רבות".

כמו זוג נשוי אחרי מריבה שגרתית על החותנת, בחזה מתנשם ודריכות חתולית, הבטנו זו בזו ועשינו הערכת כוחות מחודשת. לשמחתי, היא לא הכחישה. "אולי", היא תהתה בקול, "בגלל שאני יודעת כמה מהר את יכולה להתחיל להרוס לעצמך, ואולי", היא הוסיפה בטון משכנע קצת יותר, "בגלל שאנחנו עובדות כל כך הרבה על הנושא הזה ועדיין התחושה הבסיסית שלך לא משתנה".

בתחילת הדרך המשותפת שלנו, המחשבה שהליידי כועסת עלי הייתה בלתי נסבלת עבורי. ולא שהיא חלילה צעקה, גירשה אותי מהקליניקה או ניפצה בחמת זעם את השעון המעוצב שלה. ממש לא. רטט שפתיים, רפרוף ריסים מופתע, אבל לא יותר מזה. אבל אותו צל של זעף שזיהיתי היה מוציא אותי מדעתי. "אפילו את הפסיכולוגית שלי אני מצליחה לעצבן", הודעתי באימה צרופה לכל מי שהיה סבלני דיו לשמוע את הסיפור. "אני נשבעת לך שאני עוזרת לה להתחבר לצדדים הרצחניים שבאישיותה". במובן מסויים, דווקא האופן בו היא דיכאה את כל סממני הכעס הגלויים אפשר לכעס שלה לחלחל אלי דרך כל חרך וסדק של חוסר ביטחון. למשל, בפעם האחרונה שבה שאלתי אותה למה נושא היחסים עם הבוסים שלי כל כך מרגיז אותה, היא טענה בתוקף שהיא לא מרוגזת. "אני פשוט מזדעקת לאור העובדה שאת הולכת להרוס לעצמך", היא התעקשה בחירוק שיניים, בעוד אני מתעקשת שאני יודעת, פשוט יודעת, שהיא רותחת עלי. התחושה שהכעס שלה כל כך גדול עד שהיא לא מסוגלת להודות בו היתה בלתי נסבלת.

הפעם, באופן מפתיע למדי, הכעס שלה היה גלוי וברור, והעובדה שהיא הודתה בו דווקא הקלה עלי. איכשהו מצא חן בעיני שהיא מודה שאני מרגיזה אותה והעולם לא מתהפך.

אולי זה הזמן, הפרשנויות ואין סוף הרגשות שהיא צלחה איתי לאורך השנים, שאפשרו לי להרגיש שהכעס לא ימוטט אותנו. אולי זו העובדה שגם אני רותחת עליה לפעמים ועדיין קשורה אליה בכל ליבי. אולי זו סתם שביעות רצון קפיטליסטית מזה ששילמתי על פגישה בת 50 דקות כשלמעשה הפגישה ארכה למעלה מיממה. אבל איכשהו, נדמה לי שהכעס שלה גם עורר את תשומת ליבי למידה בה היא מעורבת רגשית בטיפול; לעובדה שאני יכולה לגעת בה ככה. נכון, הצעד הבא הוא להרגיש ככה גם מבלי להוציא אותה מדעתה, אבל בינתיים גם זה משהו.

אה, ותודה לבוס שהביאני עד הלום. כנראה שהליידי צודקת כשהיא אומרת שלא יכול להיות שהוא לגמרי חסר תועלת.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך