חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- נוכחת נפקדת

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- נוכחת נפקדת

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

ההברזה הראשונה בחיי, בכיתה ז', היתה הברזה אידיאולוגית. מאחר וצוות בית הספר לא הראה סימני כניעה או אפילו סימני התרגשות קלים לנוכח טענותינו שלא פייר שאנחנו צריכות ללמוד ריקודי עם בשיעורי ספורט בעוד הבנים משחקים כדורסל, מצאנו לנכון לעבור לאמצעים קיצוניים יותר. במשב אידיאולוגי סוחף ובגאווה רבה עזבנו- כמחצית בנות הכיתה- את השיעור המביך הזה והלכנו לחגוג את הניצחון המגדרי בקיוסק שממול. נכון שבדרך נפלנו ישר לידיה של אחת האמהות (שכנראה לא היתה לה תודעה מגדרית מפותחת) שהחזירה חצי מחבורת המורדות ישר ל-ועכשיו בחצי גורן, בנות!, אבל בסופו של דבר זכה המרד שלנו להצלחה. אחרי עוד פעם פעמיים בהן בילינו את השיעור על חלון אולם הספורט, בקריאות בוז לרקדניות טובות המזג, פשוט הניחו לנו לנפשנו. ניצלנו גם מאימת הריקודים וגם מהכדורסל, שעניין אותנו כשלג דאשתקד.

כמו שקורה לרבים וטובים, עם השנים דעך הלהט האידיאולוגי (כולנו עושות גבות, מגלחות רגליים ומתאמנות בסתר על ואלס החתונה) ומעבר לכך- גיליתי שגם הברזות שהבסיס האידיאולוגי שלהן מסתכם בשעת שינה נוספת או כוס קפה במקום שיעור מתמטיקה הן איכותיות לא פחות. אבל לאחרונה, אני מתחילה לגלות מחדש את ההברזות האידיאולוגיות.

בזמן האחרון, היחסים שלי עם הפסיכולוגית שלי הם לא מה שהיו פעם. אני לא יודעת אם זה גיל המעבר, תהפוכות אישיות או שהפסיכולוגית שלה רודה בה, אבל בזמן האחרון היא פשוט לא מוותרת לי.

במילים עדינות, אני מוכנה להעיד על עצמי שאני לא בדיוק מטופלת העשור ולא אתפלא אם שמי מופיע ברשימה השחורה של הפסיכולוגים התל אביביים. בהתאם, חלק לא קטן מהמפגשים הטיפוליים מוקדשים לנסיון הנואש שלי לחלץ מהפסיכולוגית שלי הצהרה לגבי מידת האכפתיות שלה ממני. התגובה השכיחה שלה היא מה שאני מכנה פרשנויות השלכה ובשפה המקצועית מכונה גם 'פרשנויות שרשרת המזון'. זה הולך בערך ככה: אני מאשימה את הפסיכולוגית שלי באדישות, חוסר אכפתיות או אנטיפתיה ספיצית אלי. היא, בתגובה, מזמינה אותי לבדוק מה גורם לי להרגיש כך ופוסלת מכל וכל אמירות כ"אני פשוט יודעת", "המבט הזה שלך" או "את כל הזמן מסתכלת על השעון". בסופו של דבר, הדיונים האלו מסתיימים בקביעה שאני משחזרת מולה תחושה שאני מסתובבת איתה בעולם, ובנסיון לקשר את הדפוס הזה למאמא, פאפא או איזה דוד שבמקרה נקלע לרשת האסוציאטיבית שלי.

לאחרונה, כפי שאמרתי, משהו השתנה ובמקום הריטואל הרגיל שלנו הפסיכולוגית שלי העלתה את הטענה המעניינת לפיה אני פונה אל הרגשות שלה בכל פעם שקשה לי מדי עם הרגשות שלי. ממבט ראשון, אולי, זאת נשמעת כמו פרשנות תמימה ובלתי מזיקה בעליל אבל ממבט שני, או יותר נכון מהפגישה השניה בה הפסיכולוגית שלי דבקה בה, הבנתי שמדובר בעניין רציני. "אז על מה את רוצה שנדבר אם לא על היחסים בינינו?", ייבבתי לה, "הרי את לא מצפה שנתחיל לדבר על הקשיים הזוגיים או הרגשיים שלי...?"

תקראו לזה הברזה אידיאולוגית או לא אידיאולוגית, אבל בפגישה שאחרי הפגישה הזאת פשוט לא התעוררתי בזמן, והתעוררתי המומה ומעפעפת כחצי שעה אחרי תחילת הפגישה. סימסתי התנצלות בהולה אבל לרגע לא חשבתי שזה מה שיחסוך לי את הפרשנות, אשר באמת לא איחרה לבוא. הפסיכולוגית שלי אמנם היתה מנומסת ומאופקת דיה לא לשלוח לי חזרה SMS של "אמרתי לך" או רינגטון עם שיר הלל למנגנוני ההגנה, אבל כפי שאולי לא למדתי בכיתה ז'- לכל הברזה יש מחיר. "אני חושבת שאת מוכנה לעשות הרבה מאוד כדי לא לבוא במגע עם הרגשות שלך", היא ציינה בקור רוח בפגישה שאחרי. "את מוכנה לשים עלי רגשות שליליים או להרדים בשינה את האפשרות לדבר על הרגשות שלך- הכל כדי לא להסתכל פנימה".

למזלי, הפסיכולוגית שלי לא נוטה לנטור טינה (מה גם ששילמתי לה על הפגישה המבוטלת) ולאורך כמה פגישות המשכנו בעבודה הטיפולית הסיזיפית הרגילה.

אלא שהמשבר הבא לא איחר לבוא. כמה פגישות לאחר מכן, כשהבהרתי ונימקתי ביסודיות מדוע בלתי אפשרי להמשיך לדון בנושא מסוים כל עוד אני מרגישה שהיא כל כך לא אכפתית, הליידי הרימה גבה מעוצבת וציינה בענייניות שהיא פשוט לא תנהל איתי את הדיון הזה.

"רוצה לנסות אותי?", התעניינתי

"לא הולכת איתך לשם".

אני לא זוכרת אם כבר ציינתי שהפסיכולוגית שלי היא אחת הנשים העקשניות ביותר שהכרתי. כמעט כמוני. ולכן, המשא ומתן נידון לכישלון חרוץ והסתיים בשתיקה עוינת שרק הדגישה את התקתוק המונוטוני של השעון הנבזי שלה, שציין שוב ושוב כמה בודד יכול להיות גם חדר טיפולים.

זה אולי לא מאוד בוגר, אבל אחרי פגישה כזאת פשוט לא יכולתי להגיע. בדרך כלל, מה שמרגיע אותי במסגרת הטיפולית הוא שלא משנה איזה תהפוכות יקרו לנו- החל מהחלפת הספה ועד לתחושה שלי שהיא הולכת ומתייאשת ממני- תמיד נוכל לדבר על זה. אבל הפעם, הרגשתי שהיא מוכנה לנהל את הדיאלוג לפי כללים של היגיון בריא בלבד, שמה לי ולהם.

בקיצור, הפעם לא נזקקתי לחסדיהם של הלא מודע או שעון מעורר מקולקל, וכבר בערב שלפני הפגישה החלטתי שאני מוותרת על הפגישה שלנו. את השעה הטיפולית ביליתי בספונג'ה ספק תרפויטית ספק נוירוטית ובבדיקה כפייתית של הפלאפון.

אני לא יודעת מה בדיוק רציתי שהיא תעשה, אבל פתאום המחשבה על איזה יד אמהית (נוזפת אך רכה) שתתפוס אותי ובהינף חינוכי תחזיר אותי למסגרת הקשה אך המוכרת- נשמעה הרבה פחות גרועה ממה שהיא נשמעה בכיתה ז'. מאבקים אידאולוגיים על שוויון מגדרי או חופש הדיבור בטיפול? אל תצחיקו אותי. קודם כל שתסמס, הליידי, שתגיד שהיא עדיין כאן.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך