תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים: מלחמת אחים

הרהורים מחדר הטיפולים: מלחמת אחים

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

בסביבות גיל ארבע, בערך שבועיים אחרי שהחבילה הצורחת המכונה 'אח שלי' הגיעה מבית החולים, הבנתי את הפואנטה. הסיפור הקלאסי, כמובן: הכי בעולם רציתי אח קטן, הבטחתי להיות טובה לתמיד ולעולם, הדבר היחיד שיותר רציתי ממנו זה כלב זאב. וכמובן- אחרי שבועיים לא רק שהייתי מוכנה להחליף אותו תמורת פינצ'ר פיסח, הייתי מוכנה למכור את נשמתי- התמה אז- למי שרק יקח אותו מחוץ לטווח השמיעה שלי (אגב, השמועות אומרות שההורים שלי חשבו אותו הדבר בערך, אבל זה כבר נושא לטור אחר).

לזכותו של אח שלי ייאמר שמאז גיל שבועיים הוא רק הלך והשביח, ושבסך הכל, חוץ מכמה מריטות שיער הכרחיות ובעיטות (שבאמת הגיעו לו) מתחת לשולחן האוכל, הוא תיפקד בילדותנו כאח קטן למופת. המצב הזה, לדעתי, אמור היה להקנות לי חסינות ארוכת טווח מפני אלמנטים פסיכולוגיים מרגיזים כקנאת אחים, אבל מי כמו הפסיכולוגית שלי, כמובן, יכול לנפץ בלי להניד עפעף אמונות בהן החזקתי במשך שנים.

ומעשה שהיה כך היה:

תל אביב. חם. אני מחליטה שבשביל חצי שעה בבית בלי מזגן, בלי תמי בר ועם חתולה ארוכת פרווה על הברכיים פשוט לא שווה לי לעלות ארבע קומות. בקיצור, אני מחליטה להקדים קצת ולהגיע לפסיכולוגית שלי ישר מהעבודה. מי יודע, אולי האנרגיות החיוביות בגינה שלה יגרמו גם לי ללבלב כמו לגרניום שלה.

בכל אופן, בדיוק עשר דקות לפני שאני פורצת לחדרה בשקיקה (יש לה יופי של מזגן) אני רואה את דלת הקליניקה שלה נפתחת בהיסוס מיץ-פטלי ומשם יוצאת- נכון! לא ארנב, אלא מטופלת. מטופלת! אחרת!

כפי שכבר אמרתי, אני לא סובלת מקנאת אחים. אני לא חושבת שלמאמא ופאפא שלי היה ילד מועדף, וכאמור- אני שלמה לגמרי עם העובדה שלאח שלי יש חוש מוזיקלי, אורך רוח ומוטוריקה עדינה שאני כנראה אזכה להם רק בגלגול הבא או באמצעות השבחה גנטית אינטנסיבית ביותר. ולכן, שום דבר לא הכין אותי לגל הקנאה שאפף אותי בעוד 'המטופלת' מתרחקת על עקבי הסטילטו החינניים שלה, וניחוח דק של ארמני ותובנות פסיכולוגיות נישא בעקבותיה.

אוקיי, ניסיתי להזכיר לעצמי סטייל גיל ארבע, זה שיש לה עוד מטופלות לא אומר שאין לה מקום בלב גם בשבילי.

לא עבד.

אוקיי, ניסיתי שוב, זה שיש לה סטילטו לא אומר בהכרח שיש לה בעיות מעניינות יותר, אלא רק שיש לה גם בעיות אורטופדיות.

כלום.

בסדר, פניתי לאמצעים נואשים, אני מחכה למטופל שאחרי, מפתה אותו ושוברת את ליבו כאות מחאה. זה כבר הרגיש קצת יותר טוב, כך שאזרתי אומץ ונכנסתי.

אם יש שני דברים שאני לא יכולה לעמוד בפניהם, הרי שמדובר במזגן בקיץ ובעדינות לאורך כל עונות השנה. ובמילים אחרות, למרות הרוח הקרבית שנכנסתי איתה לחדר, מצאתי את עצמי מתמוססת בין רגע: לא רק שהמזגן פעל בלי לקפוא ובלי להשמיע חרחורים אופייניים למזגנים תל אביביים, אלא שרגע אחרי שהתיישבתי היא אמרה- עם המבט החום, החם, שלה- פשוט תגידי לי אם יהיה לך קר? ומשהו בטון שלה גרם לשאלה הטרוויאלית להפוך לאחד מאותם רגעי החסד המעטים בהם נדמה לי שבאמת אכפת לה.

בקיצור- ניסיתי. באמת שניסיתי להתעלם מהמפגש מחוץ לקליניקה אבל נקישות הסטילטו המשיכו לנקוש באוזני. בהתחלה, זה נשמע בערך ככה: מטופלת. אחרת. מעניינת. מודעת. מרגשת. מסקרנת. והמשיך בסטפס מהיר: עשר-דקות-לפני; מאה-תובנות-לפני; אלף-מבטים-חמים-ממני- - -

לשמחתי, החלטתי לקטוע את מחול השדים כשמצאתי את עצמי תוהה האם הפסיכולוגית שלי קשובה או עדיין שקועה במפגש שלה עם 'המטופלת'. לצערי, מסתבר שהרבה יותר יעיל לעשות סצינות קנאה לבחור מאשר לפסיכולוגית: היא לא נקטה בשיטת ההתמודדות הגברית הכוללת Puppy Eyes או Make-up Sex מושקע, ואפילו לא בשיטת הפינוי-פיצוי (כלומר, פינוי 'המטופלת' מסיגת הגבולות וחנופה אינטנסיבית למפוצה הפוטנציאלית).

לעומת זאת, הפסיכולוגית היקרה שלי (שברגעים כאלו אני מעדיפה לכנות אותה האינקוויזיטור הגדול), פתחה בחקירה צולבת שמטרתה להוציא ממני וידוי לגבי קנאת אחים מוקדמת, אבל הפעם לשם שינוי היא טעתה. תקראו לי אדיפלית, מודחקת או בכל שם גנאי אחר; אני עדיין עומדת על דעתי שהקנאה שלי לא נובעת מרצון שהפסיכולוגית שלי תאהב רק אותי ולא מטופלים אחרים, אלא מתסכול בסיסי מהקושי להרגיש שהיא קצת מחבבת אותי בסתר ליבה.

נכון שלפסיכולוגים יש תואר במדעי ההקשבה ולפעמים אפילו דוקטורט באמפתיה, אבל עדיין אני מאמינה שהם זקוקים לנו, המטופלים, במובנים מסויימים. זקוקים לנו שנזכיר להם, מדי פעם, למה הם בחרו במקצוע הזה שכולל מגע עם כל כך הרבה סבל, כאב והחמצה של אנשים.

כאשר נערת הסטילטו הענוגה יצאה לה בקלילות מהקליניקה, יכולתי להשבע שהיא לא עסוקה בשאלה האם היא ריגשה את הפסיכולוגית (שלי!), נגעה לליבה, נתנה לה תחושה שהיא עוזרת לה או סתם גרמה לה להרגיש סיפוק מהיכולת לעשות יחד עבודה רגשית משמעותית. והשקט מהדאגות האלו הוא מושא הקנאה האמיתי שלי: האפשרות לשבת בדיוק על אותה הכורסא, בדיוק עם אותה פסיכולוגית, ועדיין להרגיש כל כך אחרת.

***

על פניו, קשה לקבוע מה מונע מילדים בני ארבע לנצל רגע של חוסר תשומת לב של הוריהם ולחנוק את אחיהם הטריים וממגנטי תשומת הלב באמצעות אחד מעשרות דובוני הפרווה החדשים. ממבט שני, אני חושבת שאולי מדובר בסוג מסוים ומתעתע של תקווה. איזו ידיעה חסרת מילים שאפשר לנסח אותה כ"אם כבר עברנו ארבע שנים יחד, אולי בכל זאת הם לא יוותרו עלי כל כך מהר". או בבגרות, אולי איזו מוכנות להמשיך ולהגיע לטיפול מדי שבוע למרות הספק התמידי בנוגע לרצון הכנה של הפסיכולוגית שלי להיות איתי ולא להחליף אותי, נניח, במודל משופר עם משב של תמימות, שפתי דובדבן ומורכבות פסיכולוגית שטרם צפה על פני השטח.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך