תפריט נגישות
חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- חשבון טלפון

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- חשבון טלפון

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

אחרי בערך שני עשורים של חברות קרובה, אני יכולה להגיד שאני מכירה את חברה שלי די טוב. אני יודעת שלא משנה כמה היא תבטיח, אין מצב שהיא תגיע בזמן; אני יודעת שאפילו אם ממש נשתדל, בחיים לא נצליח להתפשר על קומבינציית סושי משותפת. ואני יודעת שאין אף אישה בעולם שיכולה לשבור את ליבה ולהביא אותה לסצינות קנאה מלבד האחיינית שלה.

האחיינית המדוברת, שניחנה בחוכמת חיים של חמש שנים ושלושה חודשים, רודה בחברה שלי בטבעיות ובחן, כאילו הייתה תלמידתם של סטלין ומרלין מונרו בו זמנית. כחברה מסורה אני עוקבת בספק דאגה ספק יראת כבוד אחרי אספקת השוקולד הסדירה העוברת מידיה של חברה שלי לידיה של המטר ואסימון, ובמוכנות שלה לבלות יום שלם בג'ימבורי רק כדי לשמוע בסופו שהקטנה מאמינה בכל ליבה שג'ימבו הליצן הוא זה שקנה לה פיצה. אבל אחת הנקודות הידועות לשימצה במיוחד היא הסירוב שלה לדבר עם חברה שלי בטלפון.

יועצים חינוכיים, פסיכולוגים, שמרטפים ואמהות עשויים לחשוב בתמימותם שמדובר בשלב התפתחותי: הזאטוטה עדיין מתקשה לתפוס את הקשר בין הדודה החביבה שמכרכרת אחריה בתלת מימד לבין ה'הלו, הלו?' נטול טובות ההנאה.

באופן כללי, אני וחברה שלי נוטות לקבל את הטענה ההתפתחותית, רק שלדעתנו מדובר דווקא בזאטוטה עם התפתחות מהירה במיוחד אשר כבר הגיעה לשלב ה-"Hard to get" שבדרך כלל מתפתח אצל נשים רק בשנות העשרה. בכל אופן, לאחרונה התחלתי לחשוב שעניין הטלפון הוא באמת יותר מורכב מכפי שהוא נראה ממבט ראשון. קחו למשל גברים. תיאורטית, בגילאי ה-20 המאוחרים אמור להתבסס איזה שהוא שוויון התפתחותי: הם כבר לא נתקפים עוויתות כשאת מדברת על קשר ארוך טווח ואת לא צריכה לאיית להם לאט וברור את המונח "שיחת נפש".

אבל בתחום הטלפוני, מסתבר, הם קצת יותר איטיים. משום מה, גם ממרום גילם, השכלתם או מעמדם המקצועי הם לא מצליחים להבין שגם בשיחת טלפון את יכולה להבחין אם הם מקשיבים לך או בוהים בכדורגל, ושגם אם את לא נמצאת איתם פיסית, אין לך שום עניין לשמוע על הפטריה שלהם בציפורן.

אבל לא על זה רציתי לכתב. מה שרציתי להגיד הוא שגם לפסיכולוגים יש איזה קושי סביב שיחות טלפוניות. גיליתי את הנקודה המעניינת הזאת לא מזמן, כשהתקשרתי לפסיכולוגית שלי כדי לבטל את הפגישה הקרובה שלנו.

למרות שאני יכולה להיות מטופלת מרגיזה למדי, אני משתדלת להקפיד על מה שנקרא 'הליכות ונימוסים' ולכן שאלתי לשלומה. משך הזמן שעבר עד שהיא ענתה ש'בסדר גמור' גרם לי לתהות האם הגעתי בטעות לשירות הלקוחות של אחת מחברות הטלפון, ואז קלטתי: כשאני נכנסת לקליניקה ושואלת 'מה שלומך', אף אחת מאיתנו לא באמת מצפה שהיא תענה על השאלה. לשתינו ברור שהיא תחייך חיוך קטן שמשמעו כשאת-שואלת-אותי-מה-שלומי-האם-את-מנסה- לדחות-את-הקץ-לפני-שנדבר-עלייך-או-שאת-שוב-מנסה-לבדוק-האם-באמת-יש-פה-מקום-שהוא-לגמרי-שלך-או-שאת-עסוקה-בהאם-אני-באמת-פנויה-אלייך-ולא-עסוקה-בענייני, ובקיצור- תעברי הלאה. בטלפון, מאחר וטכניקת החיוך לא ממש אפשרית, הפסיכולוגית היקרה שלי נאלצה לעשות את אחד הדברים השנואים עליה, כלומר לענות ישר ולעניין לשאלה שאני שואלת אותה. אני חייבת להגיד שדווקא היה נחמד לגלות שהיא בכלל מחזיקה ביכולת הזאת, אבל אז חשבתי לעצמי שעניין הטלפון הוא באמת מורכב עבורה. אם הייתי מבקשת לבטל פגישה בקליניקה, סביר להניח שהייתי משלמת על הפגישה שביטלתי לא רק כספית אלא גם בפרשנות פסיכולוגית מעמיקה. בטלפון, כשהיא מדברת איתי מחוץ לקליניקה, אני חוששת שאפילו היא לא ממש פנויה להתעסק במניעים הנסתרים שהביאו אותי לבטל את הפגישה דווקא בנקודת הזמן הנוכחית. ובמילים אחרות, איך אפשר לפרש את נפשו של מטופל תוך כדי קיפול כביסה וכשאת לובשת טריינינג עם כתמים של אקונומיקה וחולצה של 'גולני שלי'?

משום מה, לא כל כך מצאה חן בעיני המחשבה שהפסיכולוגית שלי היא לא פסיכולוגית במשרה מלאה, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. אני מבינה שיש משהו לא ריאלי בציפייה שהיא תתפקד כפסיכולוגית שלי גם אם ניפגש במקרה ברחוב או נקלע יחד לרעידת אדמה, ועדיין. באיזשהו מקום, אני רוצה לדעת שהיא הפסיכולוגית שלי לא רק בזמן המפגשים שלנו אלא גם כשאני יוצאת מהרדיוס של הקליניקה שלה; שהתחושה שהיא הפסיכולוגית שלי חיה גם אצלה במהלך השבוע, ולא מחוברת למכונת ההנשמה רק בחמישה ל-.

כמובן, הטכנולוגיה המודרנית מצליחה להתגבר כמעט על כל מכשול: אם הצלחנו להמציא נשק גרעיני ומכונות לחיתוך בצל, מה זה בשבילנו מכונה להתמודדות עם פסיכולוגיות סוררות. ולשם כך, כדי לחסוך ממטופלים רגישים (שלא לומר נוירוטיים) כמוני את מבוכת השיחה הטלפונית, הומצא ה-SMS.

ההמצאה המבורכת, אשר מתחרה בחשיבותה עם המצאת החשמל והגלגל, מאפשרת תקשורת נטולת גמגומים ושתיקות מביכות. המינוס המרכזי שלה, לעומת זאת, הוא שהקלות הבלתי נסבלת של הסימוס הופכת אותו למאוד מפתה. למשל, אם במשך חודש דיברנו בטיפול על ראיון עבודה מסוים, ואחרי המתנה מורטת עצבים קיבלתי תשובה חיובית, האם לגיטימי לעדכן את הפסיכולוגית שלי ב-SMS או שאני אמורה להמתין חמישה ימים עד לפגישה איתה? ונניח שהחלטתי להניח לסקפטיות שלי לגבי מידת האכפתיות שלה מחוץ ל-50 דקות ולסמס לה, למה בדיוק אני מצפה ממנה? שתשלח לי אייקון של סמיילי? שתוריד לי רינגטון מאאא-גניב כאות הערכה?

בקיצור, למרות הקיטורים הכרוניים בנוגע לגבולות ומגבלות המסגרת הטיפולית, כל העניינים הטלפוניים הבהירו לי כמה אני צריכה את הפסיכולוגית שלי כנטו פסיכולוגית. בלי ברוטו של התייחסויות חבריות או נימוסיות, בלי תקשורת מחוץ לקליניקה ובמילים אחרות- בלי שום תזכורת לזה שפסיכולוגית זה רק מקצוע, ולא סוג נפרד של ההומו ספיינס המודרני. ואם כבר תזכורת כזאת, אז רק במייל או בפקס, שיהיה לנו זמן לחשוב איך להתמודד בלי לערער את שיווי המשקל העדין של היחסים הטיפוליים.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך