תפריט נגישות
חיפוש

מה תרפויטי בגוף ובמפגש עם האחר? בעקבות צפייה בסרט "חיים משוגעים"

מה תרפויטי בגוף ובמפגש עם האחר? בעקבות צפייה בסרט "חיים משוגעים"

פורסם על ידי עדי כהן

במרכז הסיפור של הסרט האיטלקי "חיים משוגעים" (בימוי: פאולו וירזי), עומדות שתי גיבורות ייחודיות: ביאטריצ'ה (ולריה ברונו טדסקי) - אשה ממעמד אריסטוקרטי שסובלת ממניה-דפרסיה, כשמאהבה הפושע במעצר בית, ודונאטלה (מיכאלה רומוזוטי) - אשה צעירה אחרי ניסיון אובדני כשברקע בנה נמסר למשפחה אחרת לאימוץ, ונאסר עליה לראותו. שתי הנשים מוצאות את עצמן בהוסטל לנשים המתמודדות עם הפרעה נפשית, הממוקם בטירה יפהפיה בכפר איטלקי. המפגש בין השתיים מאפשר לכל אחת מהן להשלים את התהליך הנפשי שנקטע באיבו בשל נסיבות חייהן, ולנו הצופים - להיות עדים נרגשים לפלא המפגש האנושי.

המופע הגופני של גיבורות הסרט

אני לא אעשה יותר מדי ספויילרים למי שלא ראה את הסרט (המומלץ!), אבל כן רוצה להתייחס למופע הגופני הייחודי של כל אחת מהן, מתוך ההבנה כי הגוף תמיד מכיל בתוכו את סיפור החיים של האדם, ובקולנוע יש שימוש לעיתים אינטואיטיבי ולעיתים מושכל בעיצוב הדמות גם דרך גופה. אני מוצאת שהחשיבה דרך הגופניות של המטופלים מסייעת לי רבות בעבודתי הטיפולית, מאחר ודרך ההתארגנות הגופנית של המטופל מתאפשרת לי נגישות מיידית לסיפור חייו המודע והלא מודע של המטופל, לדפוסי ההגנה שפיתח לאורך חייו, למכאובים לא מדוברים ולהיבטים תרבותיים המעצבים אותו. 

ביאטריצ'ה היא אשה בסביבות גיל 50, בעלת כישורי שפה ודמיון פנומנולוגים, אינטלגנטית ויוזמת אינטרקציות ללא הרף עד התשת האחר. הופעתה משדרת נשיות ורכות ועם זאת תנועתה בעולם היא אסרטיבית, מניפולטיבית ומניעה לפעולה. דונאטלה, היא אשה בתחילת גיל ה-30 לערך, בעלת חזות טום-בוי, רזה ומקועקעת, שקטה ועצורה. המפגש בין שתיהן יוצר מסע מעניין ומשמעותי, שמוביל כל אחת מהן לאפשרות של החלמה.

הגוף של ביאטריצ'ה מוצג כעגול, רך, נשי, בשרני. גבולות הגוף של ביאטריצ'ה אינם שמורים - היא לובשת שמלות רכות ונשפכות עם מחשופים עמוקים, שמדגישים את קימורי גופה, ויוצרים פחות חיץ בינה לבין הסביבה. ניכר שהמסר הגופני של הדמות משתלב היטב עם המסר המילולי - היא מדברת ללא לאות, כביכול לא שומרת כלום בבטן ולעצמה. כל מה שעובר לה בראש יוצא החוצה אל האחר - כך גם, גופה, עורה והמיניות שלה חשופים כל העת החוצה, כביכול מנסים להזמין את האחר להתעניין, כשלמעשה, רוב הזמן תנועה זו יוצרת רתיעה עבור האחרים ודווקא מרחיקה אותה מהאחרים.

גופה של דונאטלה, לעומתה, מאוד רזה, חד, ברור. אם כי היא הולכת עם ביגוד קצר, לא עוברת תחושה של חשיפה בכלל, אלא של הסתרה. שפת הגוף שלה סגורה, מבט עיניה מופנה כלפי פנים, והיא נוטה לשים אוזניות ולהשתבלל בתוך עצמה. אם כי היא לא מזמינה לקשר, ואולי בשל כך, ביאטריצ'ה מנסה ללא לאות ליצור עימה קשר ולהתקרב אליה באופנים שונים, ולעיתים ביזאריים שכרוכים בהתחזות ובחדירה לפרטיותה.

מפגש בין איכויות שונות מוביל לאינטגרציה?

להבנתי, ותוך שימוש במושגים של חמשת התנועות מהרפואה הסינית*, התנועה של ביאטריצ'ה היא של אש, שניכרת בדיבור המהיר, בצחוק, בתשוקה, ואפשר לחשוב אולי על אי איזונה כמתבטאת במאניה שלה. האש של ביאטריצ'ה גבוהה, והיא מכלה את כל המשאבים שסביבה - אנרגיה, קשב, סבלנות ואף כסף. לעומתה, התנועה של דונאטלה מאופיינת בנקודת ההווה במופע של מתכתיות - נוקשות וחדות, כשנראה לי שהתנועה הפנימית האותנטית שלה היא יותר של מים (למשל: האופן בו התאימה את עצמה לסביבתה, העיסוק שלה במים לאורך הסרט).

מעניין לחשוב על המפגש בין שתי הגיבורות כמפגש בין איכויות: אש-מתכת, ואש-מים. ייתכן והאש של ביאטריצ'ה עוזרת להתיך מעט את המתכת של דונאטלה, ולהניע אותה לפעולה במקום להסתגרות. ובמקביל, איכות המים של דונאטלה - השקיפות, יכולתה להכיר בקשיים שהיו לה בילדות, ולבטא עצב - היא זו שמסייעת לראשונה לביאטריצ'ה להכיר בכאב של עצמה, ומרשה לעצמה להיות בשקט, בהסתגרות ובדיכאון שיוכל לסייע לה אולי בהמשך לחזור למקום מאוזן יותר בתוכה. נראה לי שכל אחת מהדמויות זקוקה לסוג אחר של נוכחות-אחר כדי להצליח לעשות את המסע האישי שלה לעבר אינטגרציה פנימית והשלמה.

ביאטריצ'ה כביכול זקוקה להקשבה של אחר - וכל הזמן דורשת מהאחרים תשומת לב וקשב, אבל כנראה שהצורך האמיתי שלה הוא שמישהו דווקא יגיד לה משהו אישי על עצמו כדי שתוכל לזהות את עצמה. לעומתה, דונאטלה זקוקה שיכירו בה, ויסייעו לה להתחבר לכוחות העשייה והאמונה בשינוי. אמנם ביאטריצ'ה מחזיקה אמונה לא מציאותית אודות היכולת לפעול בעולם, אבל ניכר שזה בדיוק מה שדרוש לדונאטלה - גרנדיוזיות ואמונה בחוללות אישית, וזאת לעומת החינוך שקיבלה מאמה - להסכים עם העוולות שנעשות לה בלי להתמרד.

אפשר להתייחס למפגש הגופני והאנרגטי בין שתי הדמויות גם כמפגש בין יסוד של נשיות וגבריות. להתרשמותי כל אחת מחזיקה גם חלקים גבריים וגם חלקים נשיים באופן שונה, והמפגש ביניהן מאפשר הפרייה הדדית, כך שלכל אחת מהדמויות מתאפשר לעשות את האינטגרציה הפנימית שלה.

לסיום

הסרט מקסים, נוגע, מעורר מחשבה ומאוד מרגש. נשביתי בדמותה של ביאטריצ'ה הכל-יכולה, ואני חושבת שהאופן בו הפרעות נפשיות מוצגות בסרט מאפשר להנגיש את החשיבה אודותיהן דרך חשיבה על מצוקות וסבל אנושיים. ההתבוננות הגופנית בדמותיהן של ביאטריצ'ה ודונאטלה, הינה חלק מהשפה שלי בקליניקה ובחיים, ואני מוצאת שלחשוב מטופלים דרך מושגים מרפואה סינית, עשויה לעיתים להריב את ההבנה אודות התנועה הייחודית שלהם בחיים.

הערות

*לפי רפואה סינית יש חמש איכויות של תנועה ייחודית בעולם ובאדם- אש, מים, מתכת, אדמה ועץ. כל אדם הוא בעל מצרף שונה של תנועות. להרחבה ראו: פוליטי, א' (1999). רוח פנימית: תורת חמשת היסודות ברפואה הסינית. תל אביב: הוצאת המחבר.

על הכותבת - עדי כהן

עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה גופנית

עוד מאמרים שיעניינו אותך