20.05.18
עדי כהן. יצירה: נועם עומר
ב-12.5.18 התקיים שיח-גלריה בעקבות תערוכה חדשה של נועם עומר - "כאב נוצץ" - שעוסקת במתח בין תוכן כואב לבין צורה אסתטית, צבעונית ונוצצת. השיח, שהתקיים בגלריה טובה אוסמן בת"א, כלל שני דוברים: נועם עומר, האמן המוכשר, ופרופ' חיים עומר, פסיכולוג קליני בכיר. שם המשפחה המשותף אינו תוצר של יד המקרה, אלא מעיד על קשר דם קרוב ומהותי - בן ואב.
על מציאות והבנייה
יום שבת. צהריים מוקדמים. טיפות גשם מפתיעות את האספלט, שבשלב זה של השנה מצפה בעיקר לחום. הקדמתי בכמה דקות, והחלטתי לעצור לקנות קפה. החלטה, שהסתברה על פניו כלא משתלמת בכלל, מאחר וחלק גדול מהנוזל המריר-ממכר הזה נשפך עליי, כל שכן, גיליתי שכתובת הגלריה שהייתה בידיי, שגויה, ואני מאחרת.
כשנכנסתי לבסוף לגלריה, הבחנתי במעגל של אנשים, שהצטופפו לצד הקירות - ויצרו בלי משים שתי צורות גיאומטריות שמקיימות ביניהם יחסי מכיל-מוכל (עיגול בתוך מרובע). לנוכח כך, נדדה מחשבתי לתערוכה הקודמת של נועם עומר "מבנה האדם", שעסקה ביחס בין אנשים למבנים. כנראה שאסוציאציה זו לא היתה חולפת במוחי אלמלא נכנסתי באיחור, כשכל האנשים כבר "מאורגנים" במעגל לא מתוכנן. לפתע תקרית הקפה, שתרמה לאיחור, קיבלה הבנייה חיובית. הקפה לא נותר רק גורם מעכב, אלא גורם מקדם חשיבה. המציאות השתנתה.
דימוי יוצר מציאות חדשה
האמנות של נועם עומר בתערוכה "כאב נוצץ" עושה בדיוק את זה. היא מאפשרת להבנות את המציאות בצורה חדשה על ידי שימוש באמצעים ויזואליים וטכנולוגיים. התערוכה מבוססת על תמונות חורבן של מוסול, חאלב ועזה, שהופיעו בתקשורת. תמונות אלו מראות מציאות כואבת ואיומה, אבל בשטף הדימויים האקטואליים אנו לא עוצרים כדי להתמהמה על הדמויות והבתים הנחרבים, ולא נכונים לחוש את היגון והכאב. במילים אחרות, המציאות שלנו היא של חשיפה מתמשכת לסבל שאנו נהיים כהים אליו. באופן זה, המציאות שלנו הופכת להיות פחות מחוברת למציאות. עוד בית נרחב. עוד אדם נהרג. זה כבר לא נוגע.
עצם ההתעכבות של נועם עומר על דימויי הכאב, והנצחתם באמצעות צבעים מבריקים וברזולוציה גבוהה, מעמידים את המציאות שאנו מתעלמים ממנה, באור אחר. הדימוי אם כן שנוצר יוצר מציאות חדשה - מציאות בה אנו מחוברים לכאב של המציאות, ולא יכולים עוד להתעלם מהמציאות. באופן פרדוקסלי האמנות של נועם עומר לא יוצרת מציאות אחרת, אלא הכרה במציאות הקיימת. במובן זה אולי יהיה נכון להתייחס אליה כיוצרת "היפר מציאות".
צילום ממוסול שעובד בטכנולוגיה מיוחדת על ידי נועם עומר
דימוי בראש שמוצא דרכו ליצירה
נועם עומר הוא אמן מעניין, והיצירות שלו נוגעות ישר בנשמה, ומעלות שאלה: עד כמה הן חושפות משהו מתוך עולמו הפנימי? כששאלתי אותו בתערוכה האם מנסה לכוון למסר מסויים באחת העבודות, או האם משתמש בטכניקות מסויימות במטרה לעורר משהו ספציפי, קיבלתי תשובה שהפתיעה אותי. "לא, כל אחד רואה באמנות שלי מה שהוא רואה". בהזדמנות אחרת, כשנועם עומר התארח ב"מרפאה הפסיכולוגית" בפרויקט של "שיח אמנות בביתך" יחד עם אביו, פרופ' חיים עומר, שוב ניסיתי להתחקות אחרי תהליך היצירה שלו, והבנתי מדבריו, שהוא מצייר את הדימוי כפי שהוא רואה אותו קודם בראשו. כלומר, הוא פחות נוטה ליצור מתוך השראה רגשית או חקירה דרך תהליך היצירה, אלא יש לו אימג' שהוא מוציא אל הדף או הבד.
האמן שמאחורי כאב נוצץ
היצירות של נועם עומר מסקרנות אותי, אבל לא פחות - הוא מסקרן בעיני. מהשיחה איתו בשיח אמנות ומקריאה אודותיו, אני מבינה שהוא מתמודד בחייו עם אתגר נפשי לא פשוט, ושהיצירה היא דרכו להיות בעולם, והוא לוקח אותה מאוד ברצינות - כל יום עובד על יצירות בצורה קבועה ומוגדרת, ולא מאפשר למצבי רוח להכתיב לו את ההשראה. נועם עומר הוא אמן-אומן, והוא מסור לאמנות שלו לחלוטין.
כשהמילים פוגשות את היצירה
הדיאלוג בין אביו לבינו הוא מרתק ומפרה, ובכלל האופן בו פרופ' חיים עומר "נושא את כליו" (קונקרטית ומטאפורית) של בנו הצייר באופן נלהב, אמפתי והדוק. המפגש בין הדימוי האמנותי לבין המילים שנרקמות בין השניים פותח את הלב ומעורר תשוקה ליצור.
מפגש בין מסי ורונאלדו דרך הדימוי שיצר נועם עומר
להרחבה
נועם עומר. (2018). כאב נוצץ; בגלריה טובה אוסמן, ת"א. לדף הפייסבוק של האמן
עומר, ח. (2013). דרכו של נועם אל האמנות ודרכי להיות נושא כליו. בתוך: הורים ללא סוף (עורכות: סנה., ר, גרוס-אנגלנדר., י, מור-סלע., ת). ידיעות אחרונות.
על הכותבת – עדי כהן
עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.
