מקס, ארכיטקט מצליח, וקרלה אשר טסה עם בנה הקטן, שורדים בדרך נס תאונת מטוס קטלנית. קרלה, אשר מאבדת את בנה בתאונה, שוקעת בדיכאון וחווה ייאוש ואשמה; מקס מתנכר ומתנתק ממשפחתו, חש כי דבר לא יצליח לפגוע בו ומתנהג באופן הרסני וחסר אחריות.

תגובותיהם של מקס וקרלה, גיבורי הסרט "ללא פחד", מהווים דוגמא לאופן השונה בו עשויים אנשים שונים להגיב להתמודדות עם אירוע טראומטי.

כ-50%  מהאנשים באוכלוסייה חווים במהלך חייהם אירוע טראומטי (תקיפה, תאונה, אסון וכד'). רב האנשים מתגברים על האירוע בתהליך של החלמה ספונטנית, אך חלקם מתפתחים תסמונת פוסט טראומטית המתבטאת בזיכרונות חודרניים של הטראומה (חלומות, פלשבקים), חרדה, הימנעות מסיטואציות המזכירות את האירוע וכן הלאה.

הפרעה פוסט טראומטית היא הפרעת חרדה  המאופיינת בתחושות פחד וחוסר אונים המופיעות לאחר חשיפה לאירוע  טראומטי המעמיד בסכנה את שלמותו הפיסית או הנפשית של האדם או אנשים אחרים. הלוקים בהפרעה מרבים לשחזר את האירוע הטראומטי בחלומות, מחשבות ודימויים חזותיים (או דרך משחק, אצל ילדים), סובלים מדריכות מוגברת, קהות רגשית, ניסיון להימנעות מגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי ועוד. סימפטומים אלו מביאים למצוקה ועשויים לגרום לפגיעה משמעותית בתחום החברתי, התעסוקתי והבין אישי.

כ-8% מכלל האוכלוסייה סובלים מההפרעה, ועוד כ-10% חווים חלק מהסימפטומים הפוסט טראומטיים. ההפרעה עלולה להופיע אצל כל אדם ובכל גיל, כאשר נשים נוטות ללקות בה בעיקר בעקבות תקיפות מיניות ואילו גברים נוטים ללקות בה לאחר אירועים מלחמתיים כקרב ונפילה בשבי (ראה גם: תסמונת סטוקהולם).

אבחנת הפרעה פוסט טראומטית ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

1. האדם נחשף למאורע טראומטי אשר כלל את שני האלמנטים הבאים:

• האדם חווה או היה עד לאירוע אשר כלל סכנת חיים, פציעה משמעותית או איום על שלמותו הפיסית של האדם או אחרים.
• תגובת האדם כללה תחושת פחד, חוסר אונים או אימה ( אצל ילדים עשויה התגובה להתבטא בהתנהגות בלתי מאורגנת או מעוררת יתר על המידה).

2. המאורע הטראומטי נחווה מחדש ובהתמדה באחת או יותר מן הדרכים הבאות:

• זיכרונות חוזרים וחודרניים מהמאורע, הכוללים דימויים ויזואליים, מחשבות או תחושות. (ילדים קטנים עשויים לעסוק במשחק חוזר המשחזר את האירוע.)
• חלומות חוזרים ומעוררי מצוקה על המאורע (אצל ילדים החלומות עלולים להיות מפחידים אך ללא תוכן ברור).
• התנהגות או הרגשה כאילו האירוע מתרחש בשנית (יכול לכלול חוויה חוזרת של האירוע, הלוצינציות, אשליות או פלשבקים דיסוציאטיביים בעירות או תחת השפעת אלכוהול.
• מצוקה פסיכולוגית ברורה בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המסמלים או מזכירים אספקט מסוים מהמאורע.
• עוררות פיזיולוגית בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המסמלים או המזכירים אספקט מהמאורע.

3. קיימת הימנעות מתמשכת מגירויים הקשורים לטראומה והקהיה של התגובות הכלליות בלפחות שלושה מהרשימה הבאה:

• ניסיון להימנע ממחשבות, רגשות ושיחות הקשורות לטראומה.
• ניסיון להימנע מפעילויות, מקומות ואנשים המעוררים זיכרונות של הטראומה.
• חוסר יכולת לזכור היבט חשוב מהטראומה.
• ירידה ברורה בעניין או בנוכחות בפעילויות חשובות.
• תחושה של ניתוק או ניכור מאחרים.
• טווח אפקט מוגבל (לדוגמא: לא חש רגשות אהבה)
• תחושה של עתיד מוגבל (לדוגמה, לא מצפה לעבודה, נישואין, ילדים או שגרת חיים נורמלית)

4. סימפטומים עקביים של עוררות מוגברת (שלא הופיעו לפני הטראומה) הכוללים שניים ומעלה מהסימפטומים הבאים:

• קושי להירדם או להמשיך לישון
• אי שקט או התפרצויות כעס
• קשיי ריכוז
• דריכות מוגברת
• תגובות בהלה או רתיעה מוגזמות

5. משך ההפרעה (כל התסמינים שהוזכרו) הוא למעלה מחודש
6. ההפרעה גורמת למצוקה קלינית משמעותית או לפגיעה בתחומי תפקוד משמעותיים כתחום החברתי או התעסוקתי.

**מתחת לשלושה חודשים ההפרעה היא אקוטית, מעל לשלושה חודשים, ההפרעה היא כרונית.

***אם ההפרעה נמשכת בין ארבעה ימים לארבעה שבועות, וכוללת תסמינים דומים, היא תוגדר כהפרעת דחק חריפה (Acute Stress Disorder).

הפרעה פוסט טראומטית כוללת במהותה חשיפה לאירוע מאיים ומעורר פחד, כאשר דרגת הטראומה קשורה לסבירות לפתח סימפטומים פוסט טראומטיים. יחד עם זאת, לא כל אדם שחווה אירוע טראומטי מפתח את ההפרעה, וההפרעה עשויה להתפתח גם לאחר אירוע קל, יחסית (כלומר, יש המפתחים הפרעה פוסט טראומטית לאחר תאונת דרכים קלה ויש שאינם מפתחים את ההפרעה גם לאחר פיגוע או התרסקות מטוס).

גישות תיאורטיות שונות הציעו הסברים שונים להיווצרות ההפרעה, אך נראה כי מעבר להסברים אלו ישנם גורמי סיכון המגדילים את הסיכוי לפתח את ההפרעה: נשים, אלכוהוליסטים, אנשים שחוו טראומות קשות בילדותם ואנשים שחוו אירועי חיים מלחיצים רבים פגיעים יותר להפרעה. כמו כן, היעדר סביבה תומכת ופגיעות גנטית לפיתוח הפרעה נפשית כלשהי מגבירים אף הם את הסיכון ללקות בהפרעה.

• גורמים קוגניטיביים התנהגותיים: הגישה הקוגניטיבית התנהגותית רואה את ההפרעה הפוסט טראומטית כתוצאה של עיבוד לקוי של האירוע הטראומטי: היעדר העיבוד ההולם מביא לתנודה בין היזכרות מוגברת (סיוטים, פלשבקים) לבין חסימה של זיכרונות ורגשות מהאירוע. בנוסף, בתהליך של התניה קלאסית  מקושרת החוויה הטראומטית לגירויים נייטרליים (מטוס, רחוב חשוך, ריחות או קולות מסוימים), אשר הופכים אף הם למאיימים בפני עצמם והאדם מנסה להימנע מהם.
• גורמים ביולוגיים: מחקרים שנעשו על בעלי חיים ועל אנשים הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית הצביעו על השפעתם של נוירו-טרנסמיטורים במוח על התפתחות ההפרעה: נמצא כי הסובלים מההפרעה נוטים להפרשה נמוכה יחסית של חומרים מרגיעים כאדרנלין, אופיאטים וההורמון קורטיזול, הקשורים לויסות תגובות בעת לחץ.
• גורמים  פסיכואנליטיים: גישות פסיכואנליטיות מוקדמות ראו את ההפרעה כתוצר של טראומת ילדות שעברה תהליך של הכחשה, הדחקה, תצורת תגובה או ביטול, והתעוררה עקב הטראומה העכשווית.  כמו כן, יש הטוענים כי מנגנוני הגנה בריאים שאמורים היו להגן על האגו לא פעלו כראוי בעת האירוע.

מרבית האנשים מתאוששים מאירועים טראומטיים באופן ספונטני, ועשויים להיעזר באופן מספק ע"י תמיכה משפחתית וחברתית. יחד עם זאת, כאשר הסימפטומים הטראומטיים קיצוניים ולא שוככים במשך הזמן, עשויים טיפולים שונים להביא להקלה סימפטומטית ולהקל על העיבוד וההתמודדות עם השלכותיה של החוויה הטראומטית. 

• השכלה פסיכו-דידקטית: מרבית הטיפולים וההתערבויות הטיפוליות הניתנים לאחר אירועים טראומטיים כוללים מסירת מידע למטופל ומשפחתו על תסמיני ההפרעה, הטיפולים הקיימים והנטייה להחלמה ספונטנית.  אלמנט טיפולי זה משמעותי מאחר והוא מחזק את תחושת הנורמטיביות של המטופל ואת יכולתו להשתמש במערכת התמיכה המשפחתית או הסביבתית.
• טיפול קוגניטיבי התנהגותי: טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים מציעים טיפול יעיל המתמקד בסימפטומים הפוסט טראומטיים. טיפולים אלו כוללים חשיפה הדרגתית לגירויים שהפכו מאיימים לאחר האירוע הטראומטי, טכניקות ניהול חרדה (הרפיה, חשיבה חיובית, חינוך לאסרטיביות והסחת דעת) והתמודדות עם הנחות לא יעילות ("כל גבר ינסה לפגוע בי", "כל טיסה תסתיים באסון"). אחד הטיפולים הקוגניטיביים- התנהגותיים היעילים הוא טיפול ב"חשיפה ממושכת" המבוסס על חשיפה הדרגתית ועל שחזור מפורט של החוויה הטראומטית.
• טיפול תרופתי: מאחר וההפרעה הפוסט טראומטית מלווה בחוויה עזה של חרדה, ניתן להשתמש בתרופות אנטי חרדתיות כתרופות ממשפחת ה- SSRI.
• טיפול במשחק: טיפול במשחק מאפשר חשיפה עקיפה לזיכרונות טראומטיים ועיבוד מחודש שלהם, ועשוי להיות יעיל בטיפול בילדים המתקשים לנהל שיחה ישירה על חוויות טראומטיות בעברם.

• לקריאה מורחבת על שיטות הטיפול: טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול בחשיפה ממושכת, טיפול תרופתי, טיפול במשחק