פורום טיפול נפשי

היי,

אני צריכה ייעוץ והכוונה עבור אחותי. כיום היא בת 34 ולאורך השנים תמיד היו לה קשיים חברתיים, קשיי הבנת סיטואציות, חוסר בגרות ועוד אך מעולם אימי לא לקחה אותה לאבחון.

כיום, אימי לא אישה בריאה ואני לקחתי את העניינים לידיים ורוצה לבדוק אילו קשיים יש לאחותי, מה מגיע לה ואיך אני יכולה לעזור לה על מנת שתהיה עצמאית ותוכל לנהל חיים פרטיים משלה בצורה הטובה ביותר.

אני לא יודעת מאיפה מתחילים... האם אבחון? האם שיחה עם פסיכולוג? פסיכיאטר? מה עושים?

אשמח לעזרה והכוונה בבקשה

תודה,
סיון

היי ליטל,
לא מצאתי דרך להגיב לך על התשובה שנתת לי,
והיה לי מאד חשוב לומר לך תודה רבה!
זה לא מובן מאליו שאדם מקצועי, שאני לא מכירה משיב לשאלה אישית שלי, שאין לי מישהו אחר שיענה עליה...
מודה לך בשם כולם.
אני.

לפני מספר חודשים הבן שלי בן ה-19 הכיר נערה שצעירה ממנו בשנתיים דרך האינטרנט. מערכת היחסים התפתחה מאוד מהר לקיום יחסי מין מאוד משוחררים שלצערי כנראה מושפעים מפורנו. הבן שלי לא קיים יחסי מין לפני כן אך מסתבר שלנערה היו כבר מערכות יחסים קודמות ויש לה ניסיון. היחסים לא נבנו מתוך היכרות ממושכת אלא מיד לתוך יחסי מין. אנחנו ההורים מאוד מוטרדים מכך. יש לנו בת עשרה בבית שאיננו רוצים שתקבל דוגמה רעה כי זה לא החינוך שהיא מקבלת בבית. הבן שלנו מאוד מתלהב כי הוא בעצם מקבל מין באופן חופשי וכבר מרגיש מאוהב. אנחנו מאוד לא מרוצים מהקשר הזה ולא יודעים כיצד לדבר איתו. ממה שגילינו בעצמנו לנערה יש רקע אובדני. פגשנו אותה פעם אחת. יש לה קעקועים שזה משהו שממש לא מקובל אצלנו ושער צבוע בצבעים זוהרים וחיבה למוסיקת רוק כבד. יש לה גם הפרעת קשב וריכוז. כל הדברים האלו מאוד רחוקים מאיתנו ולא מתאימים לנו. הבן שלנו קצת מרדן באופיו וגם הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז והתגייס לצבא עם פרופיל נמוך בגלל תסמונת טוראט.הוא נמוך יחסית ושמן וכנראה שהביטחון העצמי שלו מאוד נמוך ולכן מתלהב גם ממישהי שלא מתאימה לערכים שחינכו אותו לפיהם ולא מבין שזה לא בסדר שהיא מקיימת יחסי מין באופן משוחרר מגיל מאוד צעיר. השאלה היא איך לומר לו שיפרד ממנה מבלי לגרום לכך שיעשה דווקא.
תודה.

אני מתחרפנת ממני
כל בן אדם שאני שומעת שהוא בטיפול וטוב לו עם המטפל והוא מרגיש אהבה למטפל שלו ותחושת בית והגנה זה ישר מכניס אותי לפחד שאולי הוא מטופל אצל המטפלת שלי ובאוטומט אני כועסת עליה נורא שהיא אוהבת עוד מטופלים חוץ ממני
אני צריכה לדעת שהיא אוהבת רק אותי
זה משגע אותי לחשוב שיש לה בלב עוד מטופלים
אני מרגישה כמו שהרגשתי בילדות שההורים שלי התחלקו לכל הילדים ולא באמת הצליחו להגיע לכולם ורק מי שצעק הכי חזק ראו אותו
וזה לא פייר שגם בטיפול אני אצטרך לצעוק הכי חזק כדי שאני אהיה המטופלת הכי אהובה וחשובה שלה
ואז כשאני מדמיינת שמצאתי עוד מטופל שלה אני פשוט מנתקת איתה את הקשר הרגשי בלב שלי ומעיפה אותה מהלב ואז שוב צריך לשקם את האמון בקשר וזה קורה מליון פעמים
מה עושים איתי?😒 ואני מתנצלת בפנייך ליטל שאני חופרת השבוע יותר מדי

היי לכם,
ותודה על האפשרות לשאול בצורה אנונימית ומכבדת.

קצת רקע:

אני בסביבות גיל ה 40, נשואה בטוב ואמא לשלושה ילדים.

אובחנתי כ cptsd בעקבות חוויות ילדות טראומטיות, שגרמו לי להרבה דברים(כמו חרדה, דכאונות, דיסוציאציה, חוסר תפקוד בעולם העבודה) ב"ה חל שיפור ניכר כמעט בכל התחומים שהזכרתי בעקבות טיפול טוב שקיבלתי די לאחרונה.

העניין הוא שהטיפול נגמר, (לפני כשנה )ואני מוצאת את עצמי מתקשה ממש להיפרד מהפסיכולוגית. אני מתגעגעת כמו ילדה קטנה... ואז נלחמת עם עצמי לא לכתוב לה משהו...המלחמה עוזרת לאיזה חודש.. ואז מוצאת את עצמי כן כותבת לה...

היא מגיבה בכבוד, אבל אני מרגישה שזה לא במקום...

יוצא שאני טורחת להזכיר לה את קיומי בערך פעם בחודשיים..

פעם זה על ידי מחמאות על הישגים שבזכותה השגתי,

פעם ניסיון לחזור לטיפול בגלל נושא שעלה. (היא תמיד מסכימה לקבל אותי חזרה, אבל זה לא יוצא מסיבות שלא אאריך כאן.)

אציין שחלק מהטראומה הייתה בגלל דמויות סמכות שהיו אמורות להגן עלי, אבל פגעו בי, הבנתי ממנה שהקשר שלי אליה חשוב לי, כי אני רואה בקשר איתה חוויה מתקנת למה שעברתי. בואו נגיד שהאמון שלי בקשר איתה תמיד היה אישיו.

הטיפול נמשך כשלוש שנים.
לפני כן, היה טיפול נוסף שך כחמש שנים, שבדיעבד התברר שרק הרס לי..

הטיפול הסתיים מתוך תחושה שמיציתי, ועם הסכמה שלה, אבל ישנם חלקים שלא טופלו ממש עד הסוף. (היה קשה מידי...)

למעשה לאחרונה מצב רוחי די שפוף, ובא לי פשוט לחזור אליה, להרגיש קצת שוב ילדה קטנה שיש לה דמות אחראית ובוגרת שעוזרת לה.

זה עוזר לי מאד למצב רוח, ולתפקד טוב יותר בעולם העבודה.
אז מה הבעיה?
שזה נראה לי תלותי ומוגזם.
ועד מתי ארצה להרגיש מוגנת על ידי אשליה של דמות בוגרת שמגנה עלי?
לכל אחד יש הרי התמודדויות בחיים...
אז מה בדיוק הבעיה שלי ולמה אני לא משחררת???

מקווה שהצלחתי לתמצת.


מה לדעתכם כדאי לעשות?

תודה רבה מראש!

נ.ב- אשמח מאד אם התשובה לא תיכתב בשבת.

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג קליני שמטפל ב OCD על ידי CBT
עם התמחות בתחום ה OCD
תודה

רווק בן חמישים שמאוד נהנה לשחק עם ילדים קטנים בני שש לערך... האם זה נורמלי?
הם משחקים הרבה פיזית כמו דגדוגים, קפיצות על המבוגר, ומכות שובביות גם מצידם וגם מצידו. הילדים מביעים מדי פעם תלונות על נגיעות מסוימות כמו נגיעה מקפיצה כזאת בבטן או מכות בזמן משחק על הישבן. בנוסף, לפעמים הוא נותן להם פקודות כמו ללכת לשטוף ידיים לפני אוכל או להרים את זה קח את זה" שזה בכלל לא ממקומו לעשות כן, אך עם זאת עדיין שמחים ורוצים לשחק אתו.
מה שרגיש בעניין שהוא בן משפחה שלהם אבל מרגיש לא טיבעי ומוזר לשחק בצורה כזו. הוא מגיע כל יום שישי ומחפש אותם כדי לשחק איתם...
האם זה נורמלי??
ואם זה נורמלי, ואיך מעירים לבן משפחה כשהילדים מתלוננים על משהו שלא נעים להם, בלי להעליב אותו כי יש סיכוי כזה שהוא יעלב ולא יגיע יותר?

אני מרגישה גרוע ממש
יש לי מחשבות שלא בא להיות פה יותר
על פניו הכל בסדר
בעל תומך ילדים מדהימים
אפילו הכנתי ארוחת ערב
אבל בפנים חורבן
אין שום סיבה ממשית לחורבן
אני בלופ של הרס עצמי
אני ממש מרגישה את זה
אין לי אפילו קלונקס כי מאז ההתאבדויות האחרונות זה אצל בעלי
ואני לא יכולה לבקש מנו כי זה יחשוף את המצב הרע שאני נמצאת בו והוא יבהל וזה ישפיע עליו לא טוב כי הוא עוד בטראומה מההתאבדיות והאשפוזים
אני רק במצב קצה לוקחת קלונקס וזה יבהיל אותו
אין לי איך להסביר לי או לסובבים אותי מה קורה בתוכי
יש בתוכי ילדה קטנה שפשוט מאמינה שהיא צ'אקי קטנה איומה ומכשפה ומפחידה שמבהילה את כולם
המצב בקנטים ליטל
אני לא יודעת מה לעשות

היי ליטל.אני מרגישה מעין תחושת התפרקות פנימית.אני מתמודדת עם כל מיני דברים זמן רב.כתבתי פה הרבה..
אבל מאז לצד הקשיים היו גם הצלחות והתפתחות.המלחמה משפיעה עליי מאד בהרבה אופנים.זה השתנה והתבטא בצורות שונות במהלך התקופה. ובחודש האחרון זו תחושת ההתפרקות הזו.מפחידה. כאילו אין אותי.
כאילו דבר לא יחזור להיות כשהיה.כאילו אין חיים והעתיד לא צופן כלום מלבד אסון ומוות.הכל איבד משמעות.
אני שומעת פצועים, חטופים שחזרו, משפחות שכולות.. עם תעצומות נפש שבוחרים בחיים ורואים תקוה ואני משתאה.גם מקנאה.
מה זו תחושת ההתפרקות הזו? והאם באמת דברים לא יחזרו להיות כשהיו? כלומר האישיות ותפיסת העולם והתקוה משתנה לתמיד?
(אני בטיפול כמובן.טיפול טוב ומשמעותי. אבל ה-כ-ל מרגיש חלש ומאויים ע"י המציאות.)

אנו הורים ל 3 בנות, לכאורה מוכשרות ומוצלחות. אחת הבנות שיתפה אותנו במהלך החג על קשיים שמלווים אותה שנים רבות בהתמודדות קשה עם דכאון...(כנראה גם האחרות) היא רווקה בת 34 וכהורים ראינו מערכות זוגיות שהיו לה שנמשכו גם לאורך שנים, אבל לא שרדו, הנחנו שלא מצאה את ה"נפש התאומה" שלה - אך מסתבר שכנראה הבעייה עמוקה יותר... והיא קודם כל עם עצמה. מסתבר שניסתה כל מיני שיטות עזרה שלא הצליחו... איך מוצאים את הדרך הנכונה? המטפל המתאים? האם יש תקווה? האם יוצאים מדכאון? או לומדים לחיות איתו? מה תפקידנו כהורים? איך נוכל לעזור?

יש לי תמיד איזה סצנה מאימת בראש של מצב נפשי בתחתית. מצב חזק מאד ששום דבר ואף אחד לא יכול לעזור.
לא טיפול תרופתי ולא אנושי.
ממש רואה את עצמי שוכבת על מיטת אשפוז וכל אנשי הצוות שרק אפשר נמצאים סביבי אבל זה מרגיש חסר משמעות ולא רלוונטי. כאילו שביני לבין כל הסביב מפריד מסך חזק! שום דבר לא יכול לחדור ולהשפיע. שום דבר לא יכול להיקלט. וגם כל אפשרויות הטיפול התרופתי לא מועילים.
משום מה אני ממש חיה את הסצנה הזאת כאילו שהיא מוכרת לי מאוד בחויה.
וזו סצנה מאוד מאימת. כאילו משהו פנימי עמוק רומז לי ש"בכוחי" להדרדר לשם?

שלום, איך מספרים לאמא שלי שהיא בת 86 מאוד צלולה ( לא בקו הבריאות,רגישה מאוד ובנוסף אחרי ארוע לב שעברה לפני שנה).
על טלטלה גדולה ולא צפויה, שאנחנו עוברים במשפחה. אנחנו מאוד חוששים, זה משהו שקרה לנו בהפתעה מוחלטת ואנחנו חייבים לספר גם לה.

אני לא רוצה כדורים. אני רוצה המתת חסד. בדקתי איך מתאבדים וזה קשה מדיי. אני אצטרך לדמם מהאף ולגסוס - אם זה דרך כדורים, ואם זה דרך קפיצה כל הגוף יישבר ואדמם מהריאות והלב שלי ייקרע עד שאמות מחוסר חמצן במוח, או מפגיעה מוחית שתשבית את כל המערכות בגוף. זו לא הדרך למות בה.

אבל אני באופן וודאי לא רוצה לחיות. החיים שלי באמת רעים. את בטח לא חיה את החיים שלי, אם היית חיה ככה את גם היית רוצה למות. ואני לא אפרט כאן.

אני רוצה שתמליצי לי איך אני מגיעה להמתת חסד. ואני אצליח אם אפגוש את האדם המתאים שיראה שאין טעם להחזיק אותי יותר בעולם הזה, צריך לגאול אותי מהסבל. קראתי שזה מאוד נפוץ במדינות אחרות.

היי,
אני בת 24, ולאחרונה נורא מטרידה אותי המחשבה שאולי אני על הספקטרום האוטיסטי.
אני בטיפול כבר 3.5 שנים אצל פסיכולוגית קלינית. בהתחלה התמקדנו יותר בחרדה החברתית שלי, ובהמשך עברנו לדבר יותר גם על דברים מהעבר. עברתי טראומה מתמשכת בילדות והפסיכולוגית אומרת שיש לי cptsd. בנוסף אני מתמודדת גם עם skin picking שדי החמיר בתקופה האחרונה.
הטיפול כן קידם אותי בהרבה מישורים בחיים שלי, עזר לי לפתח קשרים חברתיים במהלך הלימודים באוניברסיטה, ולעבד כל מיני דברים שקשורים לילדות ולמשפחה שלי. אני מרגישה מאוד מחוברת רגשית לפסיכולוגיה והיא מאוד משמעותית עבורי.

אבל עדיין, אני הרבה פעמים מרגישה שאני שונה מאחרים. בתקופה האחרונה נורא מפחידה אותי המחשבה שאולי יש לי ליקוי אובייקטיבי במיומנויות חברתיות, כלומר שאולי החרדה החברתית שלי היא לא סתם פחד "בלי כיסוי"...
אני מוצאת את עצמי כל הזמן מעלה כל מיני סיטואציות מהעבר, גם הקרוב וגם הרחוק (אפילו מהילדות המוקדמת) ומנתחת את ההתנהגות שלי בהן ואומרת לעצמי כמה שההתנהגות שלי לא היתה מותאמת חברתית - שהגבתי בצורה מוזרה, לא הייתי מספיק תקשורתית, ועוד..
בנוסף יצא לי לאחרונה להיחשף לתוכן בנושא של אוטיזם אצל נשים, ולטענה שנשים על הספקטרום "טובות" יותר בהסתרת התסמינים ולכן הרבה פעמים לא מאובחנות או מאובחנות בצורה שגויה. וזה גרם לי להיכנס לחרדות שאולי גם אצלי זה בעצם המצב.

לא העליתי את זה מול המטפלת בדיוק במילים האלה, אבל כן דיברתי כמה פעמים על ההרגשה שאני מוזרה שונה ואפילו "חייזרית". לרוב היא מתייחסת לזה בתור מחשבות שנובעות מהחרדה החברתית או מהטראומה שחוויתי.
אבל איך אפשר באמת לדעת אם זה קושי שנובע מגורמים רגשיים, או שבאמת יש משהו נוירולוגי מאחוריו?
האם באמת ההתנהגות שלי לא מותאמת חברתית, או שזו פשוט הטייה חשיבתית שגורמת לי "להעלות באוב" את כל הזיכרונות של החוויות החברתיות השליליות שחוויתי בשביל לחזק את האמונה השלילית שלי על עצמי?

קצת מפחיד אותי לשאול אותה את זה בצורה ישירה, כי אני גם קצת מפחדת בתכלס לגלות שזה באמת נכון.
ובנוסף אני תוהה האם בכלל יש תועלת בקבלת אבחנה כזו בגיל שלי? אולי הנזק יהיה גדול מהתועלת? אולי זה סתם יוריד לי עוד יותר את הביטחון והערך העצמי ויגרום לי לנסיגה חברתית..
אבל עדיין יש לי כמו מחשבות טורדניות על הנושא הזה שלא מרפות. בשבועות האחרונים אני מרגישה שהמחשבות על הנושא הזה ממש מכניסות אותי לחרדות ומונעות ממני לתפקד ולהתרכז בתחומים אחרים של החיים.
מה כדאי לעשות?

אוף ליטל
אני לא יודעת למה גם עכשיו וגם שבוע שעבר יצאתי עצובה מהטיפול
מצד אחד היה טיפול ככ טוב עם מילים טובות מצידה ותקווה ותובנות ומצד שני ישר כשאני באה הביתה בא לי לישון ולא לזכור כלום מהטיפול
אני מרגישה ממש חזק שכל פעם שאנחנו מדברות על התקדמות ורפוי וגדילה ושינוי הילדה הקטנה שבי צועקת חזק והורסת הכל
אני מרגישה שאני לא נמצאת במקום שרוצה לגדול
שאני עדיין שם במקום הילדי והקטן
או שאולי אני רוצה להשאר שם
במקום הקטן והילדי ואפילו חסר אונים
כשאני מציפה את החוסר אונים אני מקבלת חיבוק עוברי כזה של תינוקת קטנה קטנה
כשאני מראה שהכל בסדר איתי הבורות לא מקבלים מענה
כל פעם כשאני מרגישה אפילו רגע אחד קטן של קצת חוזק אני ישר הורסת אותו
הולכת לצפות בסרטוני זוועה
לא אוכלת בכוונה
בורחת למחשבות אובדניות ופגיעה עצמית
אני יודעת
זה שאני מספרת את זה גורם הפוך מאמפטיה אבל אני חייבת להוציא את זה
יש בי איזה מקום שמחפש להשאר קטן לנצח
או לפחות כרגע
קטן וילדי וחסר אונים
ואני מדגישה את החוסר אונים כי זה משו ממש חזק בחוויה הרגשית שלי
שרק שאני באמת בקרקע וכל החוסר יוצא החוצה רק אז אני מקבלת אוכל ומים
בכל מקום
גם אצל פסיכו זה מרגיש ככה
ובא לי להיות חולה אנושה ושהאישלי יעריך כל דבר שאני עושה וכל חיוך שאני מצליחה לחייך ושידברו אלי ברוך וברגישות והכלה ויבינו שגם כשאני לא מראה שכואב לי זה לא אומר שלא כואב לי!
וגם כשאני לא מרגישה שכואב לי זה לא אומר שהכל בסדר או שהטראומה והסבל לא קרו!
אני עושה כל מה שאפשר כדי להוציא את המערכת שלי מאיזון כדי לא להתקדם
כדי לא להרגיש חזק מדי אבל מצד שני כן
וזה מרגיש ככ עלוב ופטתי אשכרה לנסות להחלות את עצמי בשביל לקבל חיבוק
או שאולי זאת המחלה בעצמה