אוף ליטל
אני לא יודעת למה גם עכשיו וגם שבוע שעבר יצאתי עצובה מהטיפול
מצד אחד היה טיפול ככ טוב עם מילים טובות מצידה ותקווה ותובנות ומצד שני ישר כשאני באה הביתה בא לי לישון ולא לזכור כלום מהטיפול
אני מרגישה ממש חזק שכל פעם שאנחנו מדברות על התקדמות ורפוי וגדילה ושינוי הילדה הקטנה שבי צועקת חזק והורסת הכל
אני מרגישה שאני לא נמצאת במקום שרוצה לגדול
שאני עדיין שם במקום הילדי והקטן
או שאולי אני רוצה להשאר שם
במקום הקטן והילדי ואפילו חסר אונים
כשאני מציפה את החוסר אונים אני מקבלת חיבוק עוברי כזה של תינוקת קטנה קטנה
כשאני מראה שהכל בסדר איתי הבורות לא מקבלים מענה
כל פעם כשאני מרגישה אפילו רגע אחד קטן של קצת חוזק אני ישר הורסת אותו
הולכת לצפות בסרטוני זוועה
לא אוכלת בכוונה
בורחת למחשבות אובדניות ופגיעה עצמית
אני יודעת
זה שאני מספרת את זה גורם הפוך מאמפטיה אבל אני חייבת להוציא את זה
יש בי איזה מקום שמחפש להשאר קטן לנצח
או לפחות כרגע
קטן וילדי וחסר אונים
ואני מדגישה את החוסר אונים כי זה משו ממש חזק בחוויה הרגשית שלי
שרק שאני באמת בקרקע וכל החוסר יוצא החוצה רק אז אני מקבלת אוכל ומים
בכל מקום
גם אצל פסיכו זה מרגיש ככה
ובא לי להיות חולה אנושה ושהאישלי יעריך כל דבר שאני עושה וכל חיוך שאני מצליחה לחייך ושידברו אלי ברוך וברגישות והכלה ויבינו שגם כשאני לא מראה שכואב לי זה לא אומר שלא כואב לי!
וגם כשאני לא מרגישה שכואב לי זה לא אומר שהכל בסדר או שהטראומה והסבל לא קרו!
אני עושה כל מה שאפשר כדי להוציא את המערכת שלי מאיזון כדי לא להתקדם
כדי לא להרגיש חזק מדי אבל מצד שני כן
וזה מרגיש ככ עלוב ופטתי אשכרה לנסות להחלות את עצמי בשביל לקבל חיבוק
או שאולי זאת המחלה בעצמה
שלום לך.
כפי שאת כבר יודעת מנסיונך, התנודות בין כוחות וצמיחה לבין משיכה אחורה ולמטה, היא חלק מהדרך. צמיחה היא תמיד גם מאיימת ומטלטלת ואין אלא להמשיך להתבונן על מהלכיה של הנפש בכל רגע נתון. טוב שאת בטיפול והמקום לכך קיים ויציב, למרות הטלטלות.
ליטל
