ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
שלום רב הייתי רוצה בבקשה לקבל עזרה...אני מיועדת לעבודה עם נשק. אני נוטלת ציפרלקס עקב או סי די של שטיפת ידיים. הבנתי שאם אני נוטלת ציפרלקס אני לא יכולה להתקבל לעבודה כזאת...השאלה האם זה נכון? והאם יש דרך לעקוף את זה? כי אני בן אדם אחראי ואין לי שום בעיות נפשיות או מחשבות אובדניות או כל דבר אחר.
שלום לך,
לצערי, איני יכולה לעזור לך בעניין זה, כיוון שאיני יודעת מהו מקום העבודה ומה הדרישות שלו מעובדיו ואיני בקיאה בתהליך של הוצאת רישיון לנשק. האם שמעת זאת מגורם מוסמך, או שזו השערה בלבד? על פניו, לקיחת ציפרלקס אמור להוות נורת אזהרה בהקשר זה כאשר מדובר בטיפול לדיכאון (ויש חשש לשימוש בנשק למטרות אובדניות), ולא אמורה להיות בעיה כאשר מדובר בOCD. הייתי מנסה לברר יותר במקום העבודה או דרך אנשים נוספים שמכירים את המקום, בודקת האם את מחויבת לדווח על כך, האם יש במקום העבודה מערך פסיכולוגי כלשהו שבודק את הדברים? האם רופא או גורם טיפולי יכול לכתוב לך מכתב המתאר את המצב ומעריך כי אין לכך השפעה על תפקודך בעבודה כזו? אני מקווה שהיום יש מודעות לאחוז הגבוה של האנשים שמטופלים תרופתית ולא בטוח שזו פסילה אוטומטית, אך אני לא רוצה להטעות אותך. בכל אופן, בריאותך היא הדבר החשוב, אז הייתי ממליצה להמשיך את הטיפול ולקוות שתמצא העבודה המתאימה, בין אם במקום הזה או במקום אחר.
שיהיה בהצלחה,
סיון
1. האם קיום יחסי מין עם נערת ליווי ללא קונדום היא עילה לאישפוז פסיכיאטרי ?
2. האם רצון לקיום יחסי מין עם נערת ליווי ללא קונדום היא עילה לאישפוז פסיכיאטרי ?
שלום,
קיום יחסי מין או רצון לקיים יחסי מין עם נערת ליווי ללא קונדום- כסיבה יחידה, אינה מהווה עילה לאשפוז פסיכיאטרי. עם זאת, אני שומעת בשאלתך היסוס והתלבטות לגבי האם זו התנהגות נורמטיבית? האם זה נורמלי? האם מותר לי לנהוג כך? (ויכול להיות שההתלבטות היא לגבי השימוש באמצעי מניעה או לגבי עצם הפנייה לנערות ליווי). ובכן, לגבי תהיות אלו- בקיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה יש אלמנטים של התנהגות מסכנת, שכן אתה חושף את עצמך ואת נערת הליווי (או כל אישה לצורך העניין) למחלות מין או הריון לא רצוי ולכן הדבר מאוד לא מומלץ. לגבי הפנייה לנערות ליווי, ניתן לתהות ולחשוב מדוע זו הדרך שבה מתאפשרת אינטראקציה עם נשים. האם מישהו בסביבתך רמז לך שזה מה שיקרה לך? האם אנשים סביבך דואגים לך ומוטרדים מהתנהגותך? בכל מקרה, אם אתה מוטרד מנושאים אלו, אתה יכול לפנות לטיפול (דרך קופת החולים, התחנות לבריאות הנפש או באופן פרטי), ובו ניתן יהיה לחשוב על הרצון הזה וכיצד ניתן ליצור קשרים ולהגיע לסיפוק מיני באופן הדדי ומכבד.
שיהיה בהצלחה,
סיון
אני, ל', מטופלת מזה שלוש שנים אצל פסיכולוגית מקסימה שאני מחוברת אליה מאוד, בחודש האחרון הבחנתי בהתנהגות מוזרה מצד ח' (הפסיכולוגית), שכוללת בלבול, חוסר ריכוז, עייפות, חיוורון ועוד, תארתי לי שכל אלו וודאי תוצאות של משהו שקורה בחייה הפרטיים. למרות שדאגתי, התנהגתי כרגיל כדי לא לחדור לפרטיות שלה. יום אחד היגעתי לפגישה וח' נראתה רע מבדרך כלל. שאלתי בזהירות אם הכל בסדר.
אחרי שתיקה של כמה רגעים ארוכים במיוחד, ״אני בהריון״, השיבה ח'.
שמחתי שלא מדובר במחלה או שלל אופציות איומות נוספות שעברו לי בראש במשך החודש הזה, ומיד חשתי חרדה בלתי מוסברת. ח' שברה את השתיקה המביכה וסיפרה שלמרות שההריון נמצא בשלב מוקדם ועדיין מוגדר כסוד, בחרה לשתף אותי כי ראתה שאני מודאגת. ח' ואני יודעות שהריון, ילדים, הורים ומשפחה בכלל הם נושאים טעונים עבורי. הערכתי מאוד את הכנות של ח', הודתי לה על כך. היא שאלה אותי איך זה גורם לי להרגיש ומיד עניתי, ״אני שמחה בשבילך״.
בדרך הביתה חשבתי האם הטיפול יימשך כרגיל? האם היא תעזוב אותי? האם היא תהיה בסדר? מה המשמעות של הריון בגיל 40?
בלילה לא נרדמתי מרוב חרדה שאני לא יודעת להסביר.
אני כבר לא ילדה, ח' אינה אמי ולעולם לא תהיה. אז למה לכל הרוחות עצם היותה של ח' בהריון מפעיל אצלי את הדבר הזה? זאת השלכה? זאת סתם חרדת נטישה אינפנטילית שהוצאה מהקשרה? למה הידיעה הזו החזירה אותי לעיסוק הכפייתי בילדות שלי ובתקופה שבה אמי הייתה בהריון ושלחה אותי לפנימייה במרחק שעתיים נסיעה על מנת לפתוח דף חדש, להקים משפחה חדשה שלא כוללת אותי וכל זה כדי לחיות את שארית חייה לצד גבר שאינו אבי?
שלום ל' יקרה,
קודם כל, אני שמחה לשמוע שיש לך קשר טוב וקרוב עם המטפלת שלך ושאת בעיצומו של טיפול משמעותי.
דאגה וחרדה לשלומה של המטפלת הוא דבר טבעי וקורה למטופלים רבים, והדבר נובע גם מעצם החשיבות שיש לקשר זה בחיינו. על כן, ברצוני בין היתר לנסות להרגיע ולומר שהרבה נשים יולדות בגיל 40 והדבר לא בהכרח מהווה סכנה בריאותית. לרוב מטפלות ממשיכות לעבוד במהלך ההריון ואז יוצאות לחופשת לידה, שלאחריה אפשר להמשיך את הטיפול, והכל בהתאם למה שאתן מסכמות ביניכן.
בהיבט העמוק יותר, שאת גם מתייחסת אליו, הריון של מטפלת מעורר תגובות רבות ומציף תכנים שונים, כל אחד בהתאם להיסטוריית חייו ולנושאים שמטרידים אותו (למשל עשויים לחוש חרדה לשלומה של המטפלת, כעס, תחושה של נטישה, סקרנות לגבי חייה האישיים ועוד ועוד). לכן, גם כאשר את יודעת שהמטפלת היא אינה אמך, מתעוררות בך תחושות רבות, חרדות לאובדן הקשר ולאובדן המקום שלך. לא הייתי קוראת לזה חרדה אינפנטילית, וגם לא עיסוק כפייתי בילדות, אלא התמודדות עם ארועים משמעותיים וקשים מעברך, שהשפיעו עליך עמוקות ודורשים עיבוד נפשי. איני יודעת אם שוחחתן בטיפול על תקופה זו, אך כעת נפתח פתח רגשי לעסוק שוב בתכנים הכואבים והכל כך חשובים האלו. אני ממליצה לך להביא את המחשבות הללו לטיפול ולפתוח אותן עם המטפלת. כך תהיה לכן הזדמנות גם לדבר על ההיבטים הטכניים (חופשת לידה וכו') וגם לגעת בחרדות, בתחושות ובכל מה שמתעורר אצלך. זו יכולה להיות הזדמנות לעבודה ולהרחבה של הטיפול.
שיהיה בהצלחה,
סיון
אני בת שלושים וסובלת מאיסטניסטיות יתר בצורה שמפריע לי בחיים ובעיקר ליחסי עם הסובבים, לדוגמא אני לא יכולה לסבול קירבה פיזית יותר מדי אפילו של ילדי, ולא יכולה לאכול בקרבת אנשים אפילו משפחתי, אני רוצה לדעת איזה סוג טיפול יכול לעזור לזה
בתודה מראש
שלום לך,
את מתארת מצב שפוגע מאוד באיכות החיים, מפריע ליחסים עם הסביבה וליחסים עם ילדיך. לכן, אני רוצה לחזק את רצונך לפנות לעזרה ולטפל בנושא.
לצורך הטיפול, צריך קודם כל להבין יותר מה בדיוק קורה במה שאת מכנה איסטניסטיות יתר. איסטניסטיות מוגדרת כעדינות, אנינות טעם והירתעות מכל דבר שיש בו גסות או כיעור. ייתכן ומה שאת מתארת כאן הוא משהו מעבר לאיסטניסטיות, וצריך להבין בדיוק במה מדובר. מה המחשבות שמלוות אותך ברגעים האלו? אלו תגובות רגשיות עולות? האם מופיעות התנהגויות כשלהן אחרי שאירועים כאלו קורים? לכל אלו יש משמעות בהבנה של הסימפטומים שאת מתארת ולעיתים גם בחשיבה על הטיפול.
לכן, בשלב ראשון הייתי ממליצה לפנות לפסיכולוג למספר פגישות של היכרות והערכה והחלטה על הכיוון הטיפולי המתאים. תוכלי לפנות דרך קופת החולים, דרך התחנות לבריאות הנפש או באופן פרטי. מכיוון שאת מתארת מצב שמקשה מאוד עליך ועל הסביבה, ממליצה מאוד לא להסס ולפנות לטיפול.
שיהיה בהצלחה,
סיון
אני סובלת מדיכאונות חוזרים שנים רבות (לרבות ניסיונות אובדניים בעבר). למרות הכל אני מנהלת חיים נורמטיבים. לפני שנה וחצי, הרגשתי מוצפת וחששתי שאעשה משהו מטופש. לראשונה בחיי פניתי לפסיכולוגית (טיפול דינמי), סיפרתי על הבעיות שלי, נחשפתי באופן הכי מקיף שניתן ואני מרגישה שהיא אינטליגנטית ומאוד אמפתית.
אני נפגשת איתה פעמיים בשבוע לאורך כל התקופה (ללא הפסקות).
אבל, הדיכאונות חוזרים, ואני מרגישה, שלמרות שאני לא מסתירה שום דבר, עונה בכנות מלאה על כל שאלה, נוגעת בעניינים שהכי מפריעים לי- בשורה התחתונה, חוץ מתחושה טובה אחרי הטיפול, אין באמת התקדמות. אני עדיין פורצת בבכי בלי סיבה, לא מצליחה להתרכז בעבודה, לא מצליחה לשמור על זוגיות נורמלית וחושבת לא פעם מחשבות אובדניות.
בהסתכלות אחורה: כל העניין יקר מאוד- ואני שואלת את עצמי אם אני לא מבזבזת סתם כסף.
שוחחתי על כל זה עם הפסיכולוגית- שאומרת שזה תהליך, וזה לוקח זמן. אני מדברת איתה על התסכול שלי בערך אחת לחודש. לא התביישתי ואמרתי לה שאני חוששת שיש פה סוג של רמאות. היא לא מתרגשת - התשובה שלה תמיד עוסקת בהתמקדות בתהליך, ובעובדה שיש דרך שצריך לעבור- ושהחיפוש שלי אחרי תוצאה היא אולי חלק מהבעיה.
מרגיז אותי שאני לא יודעת האם יש תוכנית עבודה מסודרת. לוחות זמנים. (יכול להיות שיש - היא מתחמקת מלומר לי).
האם זאת אני שחסרת סבלנות? האם זאת הפסיכולוגית שעושה עבודה לא טובה? האם זה פשוט הפסיכולוגיה הקלינית הפסיכו-דינמית, שחוץ מתובנות מאוד מעניינות על עצמי ועיסוק ב"מה אני מרגישה" (שעושה תחושה טובה) לא מסוגלת להביא למצב שהדיכאון לא יהיה חלק מהחיים שלי?
אני מאוד מבולבלת ומתוסכלת- ואני לא יודעת מה לעשוות. אני לא מרגישה שלמה עם התשובה שהיא מספקת לי ואני תוהה האם להמשיך בטיפול? לנסות סוג טיפול אחר (פסיכיאטרי)? אני מאוד מפחדת לקחת כדורים- אבל אולי זה הכיוון. לוותר על טיפול בכלל ואז לא להיות מתוסכלת (חייתי עם הדיכאון עד לטיפול, ואני כנראה אחיה גם אחריו- אבל לפחות לא אהיה מתוסכלת ומרגישה מרומה)? אולי פשוט אני שואלת אותה שאלות לא נכונות?
המון תודה,
ענת
שלום ענת,
השאלות והמחשבות שלך הן משמעותיות ועמוקות ונוגעות במקומות מהותיים בעולם הטיפול ובנפש בכלל. כפי שאני מבינה אותך, הגעת לטיפול, נחשפת ושיתפת ונגעת במקומות כואבים ועשית צעדים לא פשוטים מבחינתך. הייתה תקווה גדולה שהטיפול יפתור את הבעיות ושלאחר שעשית את החלק שלך, הדיכאון לא יהיה עוד חלק מחייך, וכעת יש אכזבה ותחושה שרימו אותך. אתחיל בכך שאומר שטיפול הוא תהליך, והרבה פעמים תהליך ארוך, ובמהלכו עליות וירידות, התקדמות ונסיגה.לנפש יש את הקצב שלה ושנה וחצי בהקשר הזה זה לא הרבה זמן. התהליך דורש אומץ ומחויבות, ויכולת לפגוש רגשות קשים, של עצב, אכזבה, חוסר שלמות- בדיוק כפי שאת פוגשת עכשיו. אחת ממטרות הטיפול היא בין היתר לעבד את התחושות הקשות ולהרחיב את היכולת שלנו לשאת כאב (כי בסופו של דבר, כאב הוא תמיד חלק מחיינו כבני אדם). חלק מהטיפול הוא לפגוש גם את המגבלות שלנו כבני אדם (או של הפסיכולוגיה הקלינית כמקצוע) ולהצליח לשאת גם את התסכול הזה. לכן, הייתי ממליצה לך מאוד להמשיך במסע האמיץ שאת עושה, במיוחד כאשר נראה שאת עוברת משהו משמעותי ומתעוררות תחושות ושאלות שנמצאות במהות של הדברים.את חושבת אולי לוותר, אולי אם אין ציפיות (אין טיפול בכלל), אז גם אין אכזבה, אבל אז את גם מונעת מעצמך את האפשרות לשנות ולחיות חיים בכל זאת יותר מלאים. לגבי התרופות, אפשר לשקול טיפול תרופתי במקביל לטיפול הפסיכולוגי, הדברים אינם סותרים ולעיתים גם משתלבים היטב. את יכולה להעלות את זה בפני המטפלת ולהתייעץ על כך. בכל אופן, ממליצה לך להמשיך ולהביא את ההתלבטויות והתחושות שלך בפני המטפלת, זו העבודה ונשמע שהולך ונרקם לו טיפול משמעותי.
בהצלחה,
סיון
שלום.אני בת 49 עוד מעט בת 50 ומרגישה שינויים הורומונליים בגוף הלכתי לרופאת נשים ונתנו לי כדור להורומונים אבל זה לא עשה לי טוב והפסקתי עם זה.אני גם לוקחת ציפרלקס נגד דיכאון ומטופלת בקופת חולים על ידי פסיכיאטר מעבר לזה אני מרגישה גם עם התרופות שאין לי חשק לקום בבוקר תחושת דכדוך ועייפות אני יודעת שזה אופייני לגיל המעבר בין היתר רציתי עם תוכלי לסייע לי באופן אישי איך מבחינה מעשית אני יכולה להקל על הדכדוך עייפות והתופעות שאני מרגישה איך מבחינה פסיכולוגית אפשר לטפל. אני מאוד מודה לך
שלום גלית,
גיל המעבר הוא בהחלט גיל מורכב, הכרוך גם בשינויים הורמונלים, וגם באופן כללי עשוי לעורר תחושות ומחשבות שונות. מאחר ואת מטופלת תרופתית ועדין חשה תחושות דכדוך ועייפות, הייתי ממליצה לך מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי, כדי לטפל ולהתייחס לעולמך הפנימי, לתחושות ולמחשבות שלך. לאורך החיים אנו מתמודדים עם מעברים שונים, ולעיתים כשאנחנו חשים דכדוך כדאי לברר את תחושות האלו. האם מעבר להיבט הגופני, הן קשורות גם לשינויים ביחסים עם בני המשפחה (בן זוג/ילדים/הורים מבוגרים)?, האם התחושות קשורות לזהות עצמית ולדימוי עצמי שמשתנה עם הגיל? האם קשור לשינויים תעסוקתיים? למחשבות שמתעוררות?ועוד ועוד. גם שינויים פיזיולוגים הם דבר שעשוי לעורר תחושות שונות ולכן כדאי לפנות לטיפול בו יהיה לך מקום לשוחח על כל מה שמעסיק אותך, להבין יותר את הדכדוך והעייפות ויעזור לך להתמודד איתם. לצד זה, מומלץ להמשיך בשגרה, ולנסות לעסוק בפעילויות שגורמות לך הנאה כמו מפגש עם משפחה או חברים, פעילות ספורטיבית, תחביבים וכו'.
שיהיה בהצלחה,
סיון
שלום רב,
לפני חודש וחצי התווסף למשפחה תינוק.
מאז התוספת החדשה...ביתי בת ה- 3 מתנהגת באופן חריג מאוד: נמרחת על הרצפה, צועקת, מקללת ..לא מוכנה שמישהו אחר ישמור עליה חוץ מאמא / אבא וגם שאף אחד לא יגע בעגלת התינוק או בתינוק עצמו (חוץ מאתנו ההורים).
הסבתא באה לשמור עליה, הילדה צעקה " אמא" ונשארה לשבת ליד הדלת במשך 45 דקות עד שהגעתי.
מובן שקשה לה עם המצב ...שעד היום היתה במרכז והיום פחות.
מה אפשר לעשות כדי להרגיע / להחזירה למוטב? מדובר בילדה טובה ועדינה שלא מתנהגת כך בדר"כ.
תודה רבה,
שלום מיטל,
הולדת אח חדש במשפחה היא אירוע מרגש ומשמח, אך לצד זה מדובר גם במצב חדש ומורכב עבור כל בני המשפחה. את מזהה כנראה נכון, כי התנהגותה של בתך קשורה לביטוי תחושות שונות שלה לגבי המצב החדש (כמו חרדה לגבי המקום שלה בבית, קושי בהתמודדות עם הפניית תשומת הלב לתינוק החדש ולעיתים אף כתגובה להיעדרות האם מהבית בזמן הלידה). תגובות שונות ללידת אח הן שכיחות ולרוב לאחר תקופה של הסתגלות ניתן להתגבר על הקושי. באופן כללי הייתי ממליצה שילוב של שימת גבולות לגבי ההתנהגות (לא לקלל או לצרוח, בלי אלימות), לצד חיבוק, הסבר ושיחה איתה על המצב החדש. אפשר למשל להגיד לה שהיא אולי כועסת כרגע על זה שאתם ההורים פחות פנויים אליה כי אתם מטפלים בתינוק, או להגיד שעכשיו קשה לה להיפרד מכם, מה שמתאים לסיטואציה. ילדים מבטאים את תחושותיהם בהתנהגות, אך לא תמיד הם מבינים מדוע הם מתנהגים כך. בתור הורים אתם יכולים לעזור לה להבין את התנהגותה, להמשיג אותה במילים וכך לתת לה את התחושה החשובה שהיא מובנת. מומלץ לנסות למצוא את הדרך לתת לה התייחסות, חום וחיזוק חיובי, למשל על ידי שיתופה בטיפול בתינוק (במה שניתן כמובן) ולתת לה תחושה שהיא חשובה ועוזרת. לצד זה, המשיכו את ההתנהלות כפי שתיכננתם אותה (למשל שאחרים ייגעו בתינוק או שסבתא תגיע לשמור) תוך דיאלוג איתה, שיחה והסבר. ניתן גם לאפשר משחק שעוזר בעיבוד של הסיטואציה החדשה (למשל ע"י הקראת סיפורים הקשורים לנושא, או מתן בובה של תינוק וכדומה). נדרשת סבלנות ואורח רוח ואני מקווה שתגיעו לאיזון משפחתי חדש עם הזמן. אם המצב לא ישתפר לאחר זמן מה, תוכלו לפנות להדרכת הורים.
בהצלחה,
סיון
מחפשת אתר של קבוצות תמיכה לאנשים שסובלים מדיכאון. האם יש דבר כזה? אשמח עם תוכלו להפנות אותי.תודה ושבת שלום
שלום שרית, לצערי איני מכירה משהו באופן אישי ולכן איני יכולה להפנות. האם את מחפשת אתר או קבוצת תמיכה להגיע אליה? אם אתר, תוכלי לחפש באינטרנט. אם את מחפשת קבוצת תמיכה או טיפול קבוצתי, תוכלי לפנות לקופת החולים, למרכז לבריאות הנפש או למרכזים טיפוליים בקרבת מקום מגוריך ואני מקווה ששם יוכלו לעזור לך למצוא את הקבוצה המתאימה. בהצלחה, סיון
שלום...
לאחרונה אני חולם חלומות מיניים על חברים שהיו קרובים אליי בעבר והתנתקנו.
אני חולם לרוב שאני נוגע להם באיבר המין ונדיר שאני חולם על יחסי יין מלאים
האם זה מצביע על נטיה או סימבול כלשהו ?
דבר שני
האם ייתכן במציאות שתחושת חברות "מתחפשת " למאין משיכה ?
שלום אורי,
חלומות נתפסים לפי התיאוריות הפסיכואנליטיות כחלון ללא מודע ופעמים רבות מנסים להבין אותם ולנתח אותם. עם זאת, אופן העבודה עם החלום קשורה למהלך הטיפול ולאסוציאציות של המטופל והמטפל, לא תמיד המשמעות היא אחד לאחד לפי התוכן שעלה בחלום. לכן, חלומות מיניים לא בהכרח מעידים על נטייה מינית כלשהי. לגבי שאלתך השנייה, ייתכן שמאחורי חברות מסתתרת משיכה כלשהי, אך שוב הדבר לא מחייב או הכרחי.. נשמע לי בעיקר שיש איזה בלבול ושאלות בנושא, ולכן הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול שבו תוכל לפגוש ולחקור מחשבות אלו.
בהצלחה,
סיון
שאנחנו משפחה מאוד אוהבת ותומכת יש לי אחים מקסימים שעוזרים לנו ותומכים בנו מאוד.
אני גרתי שנתיים עם בן זוג אבל אחרי שנפרדנו חזרתי הביתה.ואין לי כרגע כסף לקנות או להשכיר דירה אלא לגור אין ברירה אני גרה כרגע אצל ההורים זה המצב שלי כרגע.אשמח לעזרתך תודה.
שלום סיוון.
אני מאוד אשמח לעצתך בלי טיפול כזה או אחר בינתיים.אני בחורה בריאה עד לא מזמן גרתי בדירה משלי אך נאלצתי לעזוב ואני כרגע גרה עם הוריי אבא שלי עבר את גיל 80 וחס וחלילה אני מקווה שלא אבל נראה שמתחיל להיות לו דימנציה.ברגע שאבא שלי צועק ומשתולל וזה קורה אימא שלי נכנסת ללחץ ואני מתחילה להיכנס לחרדה מכל הסיפור.בכל אופן ככה אני בחורה בריאה והכל בסדר אצלי אני מאוד רוצה לעזור להוריי אבל יש לי גם חיים משלי. אני עובדת מתפקדת אבל שאני בבית וזה קורה אני נכנסת לדפיקות לב וחרדות.הלכתי לרופאת משפחה והיא נתנה לי קלונקס כדי להירגע.אבל רציתי לשאול מחוץ לטיפול ולטיפול תרופתי איך אני יכולה להתמודד אישית עם המצב שאני בבית וזה קורה כי כשאבא שלי מתחיל לפעמים להתפרץ או לבכות אני מתחילה לבכות ואני חסרת אונים.אימא שלי אומרת לי תצאי החוצה לטייל או תשבי בחדר אבל שזה קורה קשה לי.אשמח עם תוכלי לייעץ לי כעזרה עצמית אישית איך להתמודד במצב כזה כאשר זה קורה כי שזה לא קורה והכל בסדר אני שמחה וחיה חיים שמחים.אשמח לטיפ ממך מה אפשר לעשות אני ממש מודה לך ומאחלת לך יום נפלא.
שלום לך,
את מתארת סיטואציה מאוד לא פשוטה, שכוללת פרידה מבן זוג וחזרה לבית ההורים, שזה מורכב בפני עצמו, ומעבר לזה עליך להתמודד עם מצבו של אביך. ראשית, האם אביך מאובחן ומטופל? מצבי דמנציה אינם פשוטים למשפחה ויש צורך בקבלת אבחנה וטיפול שיכול אולי לעכב או לשפר את המצב. מעבר לכך, ייתכן ויש עזרה שניתן לקבל בתור משפחה המתמודדת עם טיפול בבן משפחה. הייתי ממליצה לך לקרוא קצת ולוודא שאביך מטופל ומה זכויותיכם.
http://www.dementia.co.il/.
עד כאן לרמה הטכנית.
ברמה הרגשית, בתור ילדה (ולא חשוב באיזה גיל) להתמודד עם התדרדרות במצבו של אביך ולהיות עדה להתפרצויות שלו זה דבר לא קל. הדבר עלול בהחלט לעורר עצב, לחץ, חרדות וחוסר אונים. לצערי, קשה לתת לך טיפ להתמודדות, מפני שהתגובות שלך קשורות למה שמתעורר אצלך ברמה הרגשית ולקשר שלך עם אביך, והדבר דורש היכרות איתך וברור מעמיק יותר (לדוגמא: האם זה מעורר חרדה מפני פרידה מאבא? האם עולים זכרונות מהעבר? האם את חוששת מפני פגיעה פיזית? האם המצב שבו את צריכה להיות המטפלת של ההורה הוא הדבר הקשה? האם זה מעורר עצב על הפרידה מבן הזוג? האם תחושת חוסר האונים היא הדבר הקשה? ויש עוד ועוד אפשרויות). לכן, הייתי בכל זאת ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי על מנת להבין יותר מה מלחיץ אותך ומה מתעורר אצלך. הבנה כזו תוכל לסייע בהתמודדות. בינתיים, תוכלי לנסות לחשוב על שאלות אלו בינך לבין עצמך. את מתארת שיש לך משפחה תומכת וזה מצוין, אולי תוכלו לחשוב ביחד מה את יכולה לעשות במצבים האלו שיוכל להרגיע אותך. אך שוב, חבל שתתמודדי עם המצב הקשה לבד, מומלץ מאוד לפנות לטיפול.
שיהיה בהצלחה,
סיון
שלום לפורום,
בית הספר של בני בכיתה ד עובד איתו על טבלת חיזוקים בהסכמתי.
הבעייה היא שהמורים ממלאים את הטבלה בהערות שליליות(קם,מפטפט,מפריע וכו..) וזה נראה כמו דף קשר עמוס ולא טבלת חיזוקים שיכולה לעורר את המוטיבציה של בני לשפר דברים.
אני אמורה לשוחח עם המחנכת ומבקשת את עצתכם לגבי איך אפשר לשפר את הטבלה.
תודה,מיכל
שלום מיכל,
קודם כל, טוב לראות שיש שיתוף פעולה בינך לבין הגורמים החינוכיים. איני מכירה את הפרטים, אך אני משערת כי מטרת הטבלה היא לסייע לשיפור התנהגותי בעזרת חיזוקים חיוביים. אם זו המטרה, אחת השיטות בתוכניות התנהגותיות היא להגדיר לילד מספר מטרות באופן ברור וממוקד (למשל במקום "התנהגות טובה", שזו מטרה אמורפית וכללית, לפרק לתתי התנהגויות כמו לשבת בשיעור, בלי אלימות פיזית או מילולית, וכו'). כדאי לבחור מספר מצומצם של ההתנהגויות החשובות בתור התחלה, ואולי אחר כך להרחיב את הטבלה. כאשר הילד מתנהג באופן רצוי, הוא מקבל בסוף השיעור מדבקה או סמיילי כחיזוק חיובי, וכאשר הוא צובר מספר מוסכם מראש של מדבקות הוא מקבל פרס סמלי או חיזוק כלשהו. בכל מקרה, כדאי לפגוש את המורה והיועצת, ואולי את פסיכולוג בית הספר, ולשמוע כיצד הם עובדים עם תוכנית התנהגותית בבית הספר. באופן כללי, לצורך ביצוע תוכנית טיפולית כדאי שכל הגורמים (הורים ומורים) ישתפו פעולה, ולכן כדאי לראות האם וכיצד ניתן לגייס את כולם לתהליך.
שיהיה בהצלחה,
סיון
לאחרונה סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה והמשכתי לתואר שני (שאינו בתחום). במהלך שנות התואר הראשון לא עבדתי, לאור העניין כי רציתי להשקיע את מירב המאמצים בהישגיי בתואר (כשהרצון היה להמשיך לתואר שני בתחום).
במהלך התואר הראשון, נחשפתי לנושא פנימיות וילדים בסיכון ונושא זה ריתק אותי מאוד.לכן, לפני כארבעה חודשים התחלתי לעבוד בפנימייה במשרה חלקית של שלוש משמרות בשבוע כמדריכה בבית אומנה. העבודה מתאימה לי מאוד מבחינת מיקומה ושעות העבודה וכך היא מאפשרת שילוב של עבודה ולימודים.
כאשר התקבלתי לעבודה העובדים הסוציאליים תיארו בפני כי מדובר על עבודה שהיא הן בפן הטיפולי והן בפן החינוכי דבר אשר מקנה ניסיון מקצועי מתאים עבורי.
מבחינת הצוות בבית האומנה, ישנה אם אומנת וסייעות שהן בנות שירות לאומי.
לפני כבערך חודש, התחלתי לבצע נסיעות ברכב הפרטי שלי עבור בית האומנה לאור העובדה שאין לעובדי האומנה רכב.
בהתחלה, שמחתי כי אני עוזרת לצוות ולא הרגשתי בכך כמטרד.
אך נושא הנסיעות הפך לתחושת ניצול שמציפה אותי וגורמת לי תחושה של סבל רב.
אנסה לפרט יותר לגבי הנושא אשר קשה לי על מנת שתוכלו להבין את החוויה שלי. בתחילת חודשי העבודה הגדרת התפקיד שלי כללה שיחות עם הילדים בנושא מיומנויות חברתיות והן לימודיות, עשינו יחד שיעורי בית, שיחקנו במשחקי קופסה וניסו להגיע לפן הרגשי עם כל ילד. אך כעת, מרבית היום שלי עובר במטלות של קניות בסופר, מטלה אשר גוזלת ממני בערך שלוש שעות עבודה אותה אני מבצעת עם כשני ילדים מבית האומנה (שהילדים בסופר נוטים להתפרע, אינם מסייעים לי ונדרש ממני להטיל עליהם משמעת וסמכותיות). לאחר הקניות בסופר אני חוזרת מרוסקת נפשית ופיזית וכשאני מגיעה הביתה, אינני מסוגלת להמשיך במטלות של לימודים או במטלות הבית.
כמו כן, לאור הבעלות של הרכב אני נדרשת לקחת באופן קבוע את כל הילדים לחוגים (דבר אשר ממלא יום שלם של עבודה בו אני רק יושבת מחוץ לחוג ומחכה שיסיימו).
לסיכום, המטלות הלוגיסטיות בעבודה הם אינם חלק מהגדרת התפקיד שלי אך נדמה כי הם הפכו למהות התפקיד שלי.
לאור תחושת התסכול הייתי חוזרת לביתי ובוכה בפני בן זוגי והוריי. הסובבים אותי הציעו שאתפטר, אך אינני אחת אשר מתפטרת כאשר יש קושי מסוים.
ניסיתי לפתור את הנושא עם הצוות בבית האומנה ולא הסכמתי לצאת למשימות לוגיסטיות אך חברי הצוות הציגו כי זהו חלק מהגדרת התפקיד( למרות שבפועל זה לא נאמר לי).
כעת, לאחר שנשברת בפני מנהלת הפנימייה היא תנסה לבצע שיחה בין כל עובדי הצוות כדי לנסות להגיע לפשרה (אני הצעתי כבר מספר פשרות כמו לערוך קניות באינטרנט אך כולם סורבו ללא הסבר).
אני עומדת בפני דילמה האם באמת לוותר כי אינני רוצה שהעבודה תפגע לי בלימודים, או מה עוד אוכל לעשות כדי שיסייעו לי לחזור לתפקיד אותו בחרתי ואהבתי.
שלום לך,
קודם כל, עבודה כמדריכה בבית אומנה הוא תפקיד קשה ומורכב ועשוי להיות מציף רגשית. את נמצאת עדין בשלב של התחלה, היכרות ולמידה,ולכן טבעי לחוש קשיים. איני יודעת כיצד המקום עובד, האם מצופה ממדריכים באופן כללי ללכת עם הילדים לקניות? (כי הדבר יכול גם להיות אירוע טיפולי ותפקודי חשוב, ולא רק עניין לוגיסטי), או שרק את נודבת לתפקיד בגלל הבעלות על הרכב? אני חושבת שראוי לפעול בכמה מישורים, במישור המציאותי, כדאי לדבר עם מי שאחראי עליך בבית האומנה ולהבין יותר את דרישות התפקיד, להסביר מה את הבנת בראיון עבודה ולמה ציפית כשהגעת, לשמוע מה הם מצפים, ולראות כיצד ניתן ליצור איזה שהוא מכנה משותף בין הצדדים. ייתכן וזוהי אכן חלק מהעבודה, ואז תוכלי לבחור האם להישאר או לא. אם את מרגישה שפוסלים רעיונות שאת מעלה, חשוב שתדעי מדוע ותבקשי להבין את ההגיון שעומד מאחורי ההחלטות. במישור הרגשי יותר, כחלק מהצוות של המקום, מגיע לך לקבל הקשבה והדרכה. עבודה במקום טיפולי היא לא פשוטה ונדרשת החזקה גם של הצוות. הייתי שואלת את עצמי- האם הקושי כעת נובע רק מהמטלות שמבקשים ממך לעשות, או קשור גם לכך שהעבודה היא באופן כללי מציפה וקשה? האם זה קשור לכך שהעבודה מפגישה עם מקומות של חוסר אונים, הצבת גבולות וסמכות? האם את חשה שמשאירים אותך לבד במשימות שאת לא יודעת כיצד להתמודד איתן? ועוד. במקומות טיפוליים בדרך כלל יש הדרכה כלשהי לצוות, אישית או קבוצתית, האם יש לך הדרכה? אם כן, מציעה להעלות את זה שם. כדאי לשתף בתחושות שלך, להבין אותן יותר ואולי יוכל להימצא פתרון. מעבר לכך, אני מאמינה כי חשוב שאדם יחוש טוב, שייך, מוכל ומובן במקום העבודה שלו, בוודאי אם מדובר במקום טיפולי. במידה ותרצי, יהיו לך עוד הזדמנויות לעבוד בעבודות דומות וכדי להפיק וללמוד צריך שיהיו את התנאים המתאימים לכך. לאחר שתנסי ליצור דיאלוג פתוח עם האחראים עליך שם, תוכלי לקבל החלטה לגבי הישארותך במסגרת. אני מבינה את רצונך לא לעזוב בעת קושי, אך זו לא נראית עזיבה אימפולסיבית, אלא התנהלות שקולה ולאחר ניסיון נוסף לשוחח איתם על כך ולברר את גבולות התפקיד. אם לא תמצאי את מה שאת מחפשת במסגרת, זכותך המלאה לעזוב ולחפש עבודה בתנאים ובאוירה המתאימים לך.
שיהיה בהצלחה,
סיון
שלום, יש לי 2 בנות בגילאי 21 ו20 ביתי בת ה20 עברה הפלה לפני 4 חודשים (היה לה נסיון מיני ראשון עם החבר ושכחה במהלך החודש לקחת גלולה) אנחנו מאוד רוצים שהיא תספר לאחותה הגדולה, אך היא חוששת מהתגובה שלה כלפיה, מכיוון שאחותה מאוד ביקורתית ושיפוטית...אך חשוב לנו שלא יהיו סודות במשפחה (ביתי זו שעברה הפלה אמורה לטוס לחודש לחול בעוד שבועיים וחשוב שתספר להלפני הטיסה) אין לנו בעיה ששני הבנים שלנו לא ידעו בשלב זה בני 13 ו16....אנחנו משפחה חמה, מלוכדת, מלומדת ולא האמנו שאצלנו זה יקרה-איך אומרים יכול לקרות במשפחות הכי טובות....
1. האם נכון הדבר שאחנו רוצים שביתי תשתף את אחותה?
2. יחד עם זאת אנחנו קצת מודאגים מתגובתה של אחותה ומה העניין יעשה לה-קצת רגע על ביתי הבכורה אין לה שום ניסיון בזוגיות ולא מיני, הבטחון שלה לא גבוה....וביתי הקטנה שונה מאוד ממנה (לפעמים לוקחת אפילו את הפוקוס)....אשמח לתגובה
שלום אילנית,
את מתארת אירוע משברי ומפתיע שבהחלט יכול לקרות לכל אחד ובכל משפחה. אני מבינה ומעריכה את שאיפתכם לבנות משפחה מלוכדת ותומכת, שבה אין סודות ובני המשפחה יכולים לשתף זה את זה. נשמע שהצלחתם בבנייה זו, שכן בתכם שיתפה אתכם במה שעובר עליה על אף שלא הייתה חייבת.
1. לגבי שיתוף האחות הגדולה, עמדתי היא שההחלטה האם לספר או לא צריכה להיות של בתכם. זהו קודם כל אירוע אישי, מחייה הפרטיים, ומדובר בחוויה לא פשוטה שדורשת עיבוד וזמן לעיכול. לכן, לא הייתי לוחצת עליה לגבי החשיפה הזו, הדבר כבר קרה, והעיתוי והאופן שבו היא תספר הוא החלטה של בתכם. הייתי שואלת האם באמת הכרחי שתספר לאחות לפני הטיול שלה לחו"ל? ומה יקרה אם תספר לה כשתחזור? לעיתים אדם זקוק למרחב כדי לעבד את מה שקרה לו, ואולי לאחר חשיבה ועיבוד פנימי היא תרגיש בנוח יותר לספר לשאר בני המשפחה ותוכל לעשות זאת מבחירה ופחות בחשש. אני מכבדת את העמדה שלכם ואת רצונכם לקשר משתף בין האחיות. כהורים, אתם יכולים לעודד אותה לשתף, להגיד מדוע זה חשוב בשבילה ועבורכם, אתם יכולים לשמוע ולדבר איתה על החששות מפני התגובה של אחותה. עם זאת, זכרו שהיא עברה כרגע חוויה מטלטלת בחייה והיא זקוקה לתמיכה והקשבה, וליכולת להחליט עבור עצמה.
2. אני מבינה את החשש מפני התגובה של הבת הבכורה. נשמע שיש חשש מפני קנאה בין האחיות, אך הדבר טבעי ולעיתים קשה להמנע ממנו. כל ילד הוא אחר באופיו ועובר בחייו אירועים אחרים. היא בכל מקרה נאלצת להתמודד עם כך שאין לה ניסיון בזוגיות כרגע, ומה שקרה לאחותה לא משנה את הדבר הזה. אם וכאשר בתכם תחליט לספר לה, שתיהן יצטרכו להתמודד כל אחת עם עצמה ועם חלקים בתוך הקשר ביניהן (שיפוטיות, ביקורת, אשמה והאשמה, קנאה וכו'). הן כבר בוגרות והקשר ביניהן הופך להיות יותר ויותר אחריות שלהן. בתור הורים, אתם תוכלו להציע תמיכה ואוזן קשבת, ואם תרגישו שמישהי מהן במצוקה תוכלו להציע גם עזרה טיפולית. אני מבינה את דאגתך לבנותיך, אך הן יצטרכו להתמודד עם המציאות- כל אחת עם מציאות חייה, התחושות שמתעוררות בה והבחירות שהיא עושה. נשמע שיש להן משפחה דואגת והדבר בהחלט מהווה עוגן חשוב עבור שתיהן. אם תרגישו שאתם זקוקים למרחב נוסף לחשיבה, תוכלו לפנות גם להדרכת הורים בנושא.
שיהיה בהצלחה,
סיון