מהי אפילפסיה?
אפילפסיה היא הפרעה נוירולוגית כרונית, המאופיינת בנטייה מתמשכת של המוח לייצר התקפי פרכוסים חוזרים ובלתי צפויים, שאינם נגרמים מגורם חיצוני מיידי כמו חום או חבלה. זוהי אחת המחלות הנוירולוגיות הנפוצות בעולם, המאובחנת בכחמישים מיליון אנשים. שכיחותה גבוהה מעט יותר בקרב גברים, והיא פוגעת בכל הגילאים ובכלל האוכלוסיות.
המוח פועל באמצעות אותות חשמליים בין תאי עצב, תוך שמירה על איזון עדין בין תאים המעוררים פעילות לבין תאים המעכבים אותה. באפילפסיה, איזון זה מתערער, תאי עצב רבים מעוררים יחד בבת אחת, בצורה פתאומית ובלתי מבוקרת, כמו קצר חשמלי ומובילים לפרכוס. ביטויו של הפרכוס תלוי במיקום במוח שבו מתרחשת הפעילות החשמלית החריגה, למשל, פרכוס באזור השולט על תנועה יוביל להופעת רעד.
סוגי פרכוסים
פרכוסים עשויים להתבטא בתנועות חוזרות של הגפיים, בהייה או מצמוצים חוזרים, אובדן הכרה, תחושות לא רגילות או התנהגות חריגה. ניתן לחלק אותם לשני סוגים:
• Unprovoked – פרכוס ללא כל טריגר חיצוני או בעקבות טריגר חיצוני אשר לא היה גורם לפרכוס אצל אנשים בריאים "Reflex Seizures", למשל רעש או הבזק אור.
• Provoked – פרכוס בעקבות טריגר חיצוני כמו חבלת ראש או שינוי חד ברמות הסוכר.
חשוב לדעת שלא כל פרכוס מעיד על אפילפסיה. אופי הפרכוס תלוי באזור במוח שבו הפעילות החשמלית אינה תקינה, לרוב אנשים המאובחנים באפילפסיה חווים את אותו סוג של פרכוס אך ישנם אנשים החווים סוגים שונים. הפרכוסים מסווגים לפי מקום הופעתם במוח:
• פרכוסים מוקדיים – מתחילים בהמיספרה אחת ויכולים להיות עם או בלי שינוי בהכרה, והם השכיחים ביותר.
• פרכוסים כלליים – מערבים את שתי ההמיספרות בו-זמנית ומחולקים למוטוריים ולא מוטוריים:
• פרכוסים מוטוריים: התקף טוני-קלוני (מתבטא באובדן הכרה פתאומי, נוקשות של הגוף ורעד עז), התקף טוני (מתבטא בנוקשות של הגוף), התקף קלוני (מתבטא בתנועות מהירות חוזרות), התקף א-טוני (מתבטא ברפיון מוחלט ופתאומי של השרירים המוביל לנפילה) והתקף מיוקלוני (מתבטא בתנועה חדה ומהירה של אחת הגפיים).
• פרכוסים לא מוטוריים: התקף ניתוק (מתבטא בניתוק וחוסר מודעות להתרחשות סביב, בבהייה ולעתים מלווה בתנועות קלות).
• פרכוסים משולבים – כאשר אדם המאובחן באפילפסיה חווה גם התקפים מוקדיים וגם כלליים.
• פרכוסים פסיכוגניים (PNES) – אירועים הדומים במראם לפרכוסים אך אינם נובעים מפעילות חשמלית חריגה, אלא ממצבים נפשיים שונים. הפרכוסים יכולים להופיע הן אצל מאובחנים והן אצל אנשים שאינם מאובחנים באפילפסיה.
אבחנת אפילפסיה
האבחון נעשה על ידי נוירולוג, ומתבסס בראש ובראשונה על תיאור קליני מפורט של האירועים, הנאסף מהמטופל ומעדים, ועל בסיס בדיקת EEG המודדת את הפעילות החשמלית במוח. במקרים מורכבים נעשה שימוש בווידאו-EEG, צילום וידאו בו-זמנית עם מדידת EEG, המאפשר להשוות בין המופע החיצוני לבין הפעילות החשמלית במוח.
על פי הליגה הבינלאומית נגד אפילפסיה (ILAE), אבחנת האפילפסיה יכולה להינתן באחד מהמצבים הבאים: הופעתם של שני פרכוסים ללא גורם חיצוני ברווח של יותר מ-24 שעות, כאשר ישנו טריגר חיצוני (Reflex Epilepsy), או לאחר פרכוס ראשון כאשר הסיכון לפרכוס נוסף גבוה ומוערך ב-60%.
גורמי סיכון
בכמחצית מהמקרים הסיבה נותרת לא ידועה. הגורמים העיקריים מתחלקים לשלוש קטגוריות:
• גורמים נרכשים – פגיעות ראש טראומטיות, מחלות זיהומיות הפוגעות במוח, שבץ מוחי, גידול מוחי, נזקים במהלך ההיריון או הלידה, ומחלות ניווניות בגיל המבוגר.
• גורמים גנטיים – בפרט באפילפסיה המתחילה בילדות.
• גורמים סביבתיים וחברתיים – מעמד סוציו-אקונומי נמוך הקשור לחשיפה גבוהה יותר לגורמי סיכון וגישה מוגבלת לטיפול רפואי, גיל מבוגר.
טיפול והמלצות באפילפסיה
בכ-80% מהמקרים ניתן להגיע לשליטה טובה בפרכוסים באמצעות תרופות אנטי-אפילפטיות. במקרים של אפילפסיה עמידה לתרופות נבחנות אפשרויות כגון ניתוח מוחי, או גירוי חשמלי באמצעות קוצב. הפרוגנוזה הכללית חיובית, כמחצית מהמאובחנים מגיעים להפוגה ממושכת של שנים.
לצד הטיפול התרופתי, המחלה כרוכה בהשלכות נפשיות וחברתיות משמעותיות: חרדה מפני פרכוסים עתידיים, פגיעה בדימוי העצמי, התמודדות עם סטיגמה מצד החברה, קשיים תעסוקתיים, ולעתים גם קשיים קוגניטיביים בזיכרון, קשב ושפה. תופעות אלו אינן "רק" תגובה רגשית, חלקן קשורות ישירות לתהליכים נוירולוגיים של המחלה עצמה.
יתרה מזאת, אפילפסיה מלווה לעתים קרובות במצבים נלווים: דיכאון וחרדה מופיעים בקרב 20-50% מהמאובחנים, הפרעות תקשורת בכ-25-30%, והפרעות קשב וריכוז בכ-5-10%, שיעורים הגבוהים מאלו שבאוכלוסייה הכללית. נתונים אלו מדגישים את הצורך בראייה כוללת של האדם, מעבר לטיפול בפרכוסים בלבד.
לפיכך, טיפול פסיכולוגי מהווה מרכיב חשוב ושווה ערך בתוכנית הטיפולית. גישות שנמצאו יעילות כוללות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), טיפול פסיכודינמי, התערבויות מבוססות מיינדפולנס וניהול עצמי (פעולות שהאדם או המשפחה מבצעים כדי לשלוט בתדירות ההתקפים), כולן הדגימו שיפור באיכות החיים ואף הפחתה בתדירות הפרכוסים.
כמו כן, אבחון נוירופסיכולוגי עשוי לסייע בהבנת פרופיל היכולות של האדם ולבנות עבורו תכנית מותאמת בהיבטים תעסוקתיים, לימודיים וטיפוליים. מסגרות הטיפול הקיימות כוללות יחידות אפילפסיה בבתי החולים, שירות פסיכולוגי חינוכי, אנשי מקצוע פרטיים המוסמכים ובקיאים בתחום ושירותי שיקום של הביטוח הלאומי.
מקורות
Banerjee, P. N., Filippi, D., & Hauser, W. A. (2009). The descriptive epidemiology of epilepsy—a review. Epilepsy research, 85(1), 31-45
Beghi, E. (2020). The epidemiology of epilepsy. Neuroepidemiology, 54(2), 185-191
Holmes, G. L., & Ben-Ari, Y. (2001). The neurobiology and consequences of epilepsy in the developing brain. Pediatric research, 49(3), 320-325
Michaelis, R., Tang, V., Goldstein, L. H., Reuber, M., LaFrance Jr, W. C., Lundgren, T., ... & Wagner, J. L. (2018). Psychological treatments for adults and children with epilepsy: Evidence?based recommendations by the International League Against Epilepsy Psychology Task Force. Epilepsia, 59(7), 1282-1302
