תפריט נגישות
חיפוש

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י פלוני ב - 22/02/2017 04:16:45

    שלום רב,
    אני בן 25, התגייסתי בגיל 18 ליחידה קרבית מאחר שרציתי לתרום את חלקי למדינה. לאחר כחודשיים לא הצלחתי להמשיך- עלו קשיים נפשיים, חברתיים ונוספים שלא אכנס אליהם כרגע אך בשורה התחתונה ובמבט לאחור- לא הייתה לי בשעתו אישיות מספיק מגובשת לעבור את המסלול הזה על אף החזון שהניע אותי בכיוון זה פחות או יותר. לאחר שעזבתי חשתי אשמה נוראית, כל שכן שהייתי שומע על חייל שנפגע או חלילה מת בקרב ועד היום- אני חש בושה מסוימת ואף קנאה באלו שנתנו מעצמם בניגוד אליי. ההסתכלות בפרספקטיבה של זמן לאחור עם הבנת התהליכים שהייתי שרוי בהם אז יש בה מעט כדי לנחם, אך אני חש שלאן שלא אלך העובדה הזאת שלא לקחתי חלק בלחימה למען המדינה על אף שעל פני השטח יש לי את הנתונים לכך(ואפילו יכולת מנהיגות) רודפת אותי, אף פעם לא אהיה ראוי להיות בן המקום הזה, לא עשיתי דבר(חוץ משירות מאוד לא משמעותי) למען קיום המדינה הזאת בעוד שאנשים אחרים שנמצאים אם לא במעגל קרבה ראשוני אליי אז אולי שני או שלישי מסרו את נפשם, חלקם לא איתנו עוד ולצערי (וכולי תפילה שאתבדה) חיי רבים מהם תלוי על בלימה כל עוד נחיה על חרבנו(וזו המציאות היחידה הנראית באופק). הבושה אורבת לי במסדרונות האוניברסיטה, בבני המשפחה של בנות זוג, אם אהיה מורה(מה אומר למועמדים לגיוס שיהיו תלמידיי), ולאן שלא אלך. מעבר לכך גם יש קנאה רבה ותחושת החמצה גדולה לא להיות אחד מ"טובי בחורינו", וקומת הגבריות משתוחחת לעתים נוכח עובדה זאת.
    בעיקר יש איזו תחושה של אשמה ובושה נוקבת מאוד, למה הם ישלמו מחיר ואני אתחמק? הלוואי והייתה דרך לתקן זאת איכשהו, כי לפעמים אני חש שאני נושא איתי זיכרונות בדויים שאני מייצר מתוך תשתית האשמה, זיכרונות של סבל רב ושל אבדן שלא חוויתי, כדי לנסות קצת להבין ולהתקרב(על אף שלעולם לא אצליח) אל אותם צעירים אמיצים וקדושים ואל השכול המכה פה בכל פינה.

    תשובה: לא תרמתי את חלקי
    נכתב ע"י סיון סובול ב - 22/02/2017 18:55:00

    שלום לך,

    אני שומעת בשאלתך כאב וסבל ואנסה לעזור. ראשית, חשוב לציין, שכפי שאתה מתאר, לא כולם מסוגלים ויכולים לשרת בצבא ועל כן הצבא מאפשר במקרים מסוימים שחרור. באופן דומה, לא כל האנשים יכולים למשל להיות רופאים או מדענים שהביאו לפיתוחים שונים.. כל אדם בהתאם ליכולותיו ואישיותו, וכולם בעלי ערך ויכולת להיות משמעותיים ותורמים לסביבה. יש דרכים רבות מאוד לתרום למדינה ולמקום בו אנו חיים, השירות הצבאי זו לא הדרך היחידה. החל מניהול אורח חיים ישר המתחשב בסביבה, הנעת הכלכלה על ידי עבודה ותשלום מיסים ובוודאי אם תעסוק בעתיד בחינוך. בכל מקרה, זהו רק היבט אחד של הדברים. ברמה העמוקה יותר, אתה מתאר התמודדות נפשית מה שאתה חווית כשבר ועם פער גדול בין איך שהיית רוצה להיות באופן אידיאלי, לבין מה שהתאפשר לך בפועל. פער זה מציף אצלך תחושות אשמה ובושה ומערער את הזהות העצמית והדימוי העצמי. נשמע שלמרות שכנראה חלף זמן מאז השירות (איני יודעת בן כמה אתה), הנושא עדין חי אצלך ומטריד אותך מאוד. לכן הייתי ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי שם תוכל לעבד את הפער בין השאיפות לבין המציאות, ואולי גם למצוא נקודות מבט נוספות דרכן ניתן לבחון את הסיטואציה. תהליך טיפולי יוכל להקל עליך את התחושות הקשות שמתעוררות בך ולסייע בעיבוד הנושא.

    שיהיה בהצלחה,
    סיון

אנשי מקצוע ומכונים