​אני חודש ושבוע אחרי פרידה מטיפול של 4 שנים. זה היה קשר סופר משמעותי, עמוק ומלא אהבה, אבל בשנתיים האחרונות הגבולות שם ממש התגמשו, נכנסנו ללופים ולעוצמות חזקות מדי, והטיפול הסתיים בטונים מורכבים בגלל זה.
​עכשיו, לקראת החג, אני בלופ קשה סביב השאלה אם לכתוב לה.
​מצד אחד, יש בי געגוע מטורף. חלק ממני רוצה שהיא תדע שהיא בלב שלי, ואפילו מפחד שכל שקט ממני ייראה כאילו התקדמתי, שכחתי אותה או שאני כבר לא צריכה אותה. מצאתי את עצמי מנסחת ברכות, חושבת לשלוח לה שיר עמוק, או הודעה שמדברת על הסיכון שבחציית הגבול.
​מצד שני, התחלתי להבין שברכה קורקטית מרגישה לי מנוכרת, אבל כל ברכה חמה או חשופה היא בעצם ניסיון שלי להחזיר את הריגוש והאינטימיות שהיו בינינו, ולהמשיך את התלות.
​אני מבינה שבעצם שום תגובה ממנה לא באמת תביא לי שקט. תגובה קרה תפרק אותי, תגובה חמה תפיל אותי חזרה ללופ, ושתיקה תטלטל אותי.
​בנוסף, עולה בי התובנה שאני חייבת 'טמפרטורה גבוהה' וסערה רגשית כדי שבכלל ארצה להגיע לטיפול, וחשבתי אולי לעבור בהמשך למטפל גבר כדי לשבור את הדפוס הסימביוטי אמהי הזה.
​בקיצור, הלב שלי רוצה לפרוץ את הנתק ולשלוח, והראש מבין שזה לפתוח פצע.
אבל האמת היא שאני פשוט מכורה ומאוהבת בה, מרגישה כמו גמילה ממנה. נמאס לי לחשוב עליה אבל נהנית לחשוב עליה. שוקלת לחזור אליה ולהמשיך לכאוב את הקושי שבגבולות רק כדי להיות בטיפול אצלה שעזר לי במלא דברים אחרים.