שלום, הגעתי לסף שלי ונשארתי לבד. בתקופה האחרונה הבנתי כמה לאף אחד לא אכפת. אנשים לא בחרו ללמוד רפואה או כל מקצוע טיפולי אחר מתוך רצון של עזרה או שליחות. או אולי היה שלב כזה, אבל הוא מזמן נעלם ונשכח. בסוף כל מה שנשאר זה רק כסף, זה הדבר היחיד שחשוב ומניע אנשים. רק חבל שלא ראיתי את זה קודם והתפכחתי מאוחר מדי.
אף אחד לא ראה אותי שהייתי שרויה בסבל אחרי פגיעה בעמוד השדרה. לאף אחד לא היה אכפת שאני צריכה להתמודד עם זה יום יום בלי שום טיפול ושנוצרה כבר טראומה בגלל זה. גם כעת שהבנתי שכל ה"תרופות" שקיבלתי למעשה לא נועדו לעזור, אלא הן פשוט יקרות ומשתלמות יפה לרופא שרשם אותן. גם שחזרתי אליו עכשיו, הרבה שנים אחרי, כדי לעמוד על כך שמעולם לא קיבלתי משככי כאבים הוא טען להגנתו שהוא לא מאמין ב"סמים". אז בשביל החמדנות שלו אני נשארתי מצולקת לכל החיים. אף אחד גם לא עזר שפניתי לקבל עזרה על הפרעת אכילה שנמשכת שנים, או שפניתי על מחלה כרונית שהתפרצה שוב. לאף אחד פשוט לא אכפת! אז הגעתי לשלב שקרסתי ומתוך מצוקה פניתי לנסות לתקן לפחות משהו אחד ופניתי למרפאת כאב. שנה שלמה חיכיתי לתור רק בשביל שאחרי שבוע הם יזרקו אותי כי "המטפלת שלי בחופשה" ואין מעבר לאחר. כל מה שקיבלתי מהם זה שאם אני רוצה שארשם לתור חדש ובעוד שנה נוספת הם "ישלימו" לי את הטיפולים (מה שברור שלא יקרה).
כן, לאף אחד לא אכפת. כולנו מעמסה מיותרת.
אני כבר מרגישה מקוללת. שוב ושוב מגיע משבר חדש לחיים שלי. אני גם מנסה להתמודד עם אובדן אבל לא יכולה כי כל הנטל של מי שנשאר -עלי. אני עסוקה בלעזור לאחרים ואין אף אחד שיהיה שם בשבילי. אני גם ללא עבודה וממש מנסה להסתדר עם המצב הכלכלי. ולא שהיה חסר, אני גם מתמודדת עכשיו עם פוביה רפואית ואני לפני ניתוח, שכרגע לא בטוח שיקרה. כי אני ממש לא שם. הגעתי לשבירה ולהתמוטטות. הבנתי שאני על הקצה ושלפחות כדי לא לבטל את הניתוח, אני צריכה עזרה בהתמודדות. אז אחרי שנים העזתי לעשות משהו שלא חשבתי שיקרה אי פעם ופניתי לעזרה (אולי כדי להגיד שניסיתי הכל). ושוב, זה כמובן הסתיים בעוד אכזבה. פניתי לפסיכולוגית וברגע שהעלתי את הנושא הכלכלי ואמרתי לה שאני מוגבלת בזה, ישר נטרקה בפניי הדלת. ולא, לא ביקשתי אפילו הנחה. בסך הכל רציתי לדעת בכמה טיפולים מדובר כדי לדעת מה אוכל להרשות לעצמי. לא יודעת למה חשבתי שהפעם זה יהיה שונה. אולי לא כדאי להיות כנים. אני פשוט לא מצליחה להבין את החוסר הקשבה למצוקה של אנשים. לא לשם כך אתם עוסקים בזה?. אם היא רק הייתה אומרת בסדר. לפחות נותנת לי צ'אנס אחד לאוזן קשבת. אחרי כ"כ הרבה אכזבות קשות שהיו לי לאחרונה מהמערכת, רק פעם אחת חיפשתי לדעת שאני לא שקופה ושיש מישהו אחד שאולי כן אכפת לו. זה כל מה שהייתי צריכה. אבל לא, זו הייתה עוד סגירת דלת. אני תמיד הייתי בצד המקשיב והתומך, אז כואב לגלות שאנשים שבחרו לעסוק בזה בכלל לא מאמינים בזה.
לפחות אני יכולה להגיד שנתתי צ'אנס וניסיתי. אם הגורל רומז לך שוב ושוב שמקומך לא פה, אולי כדאי מתישהו להקשיב לו. צריך גם לדעת מתי ניסית הכל והגיע הזמן לוותר (העצה הכי נכונה שקיבלתי מסתבר). לי הסיפור כנראה נגמר אבל כתבתי את זה שאולי זה יהיה לפחות חומר למחשבה בפעם הבאה שמישהו פונה אליכם. תתנו צ'אנס למישהו גם אם זה לא הדבר הכי משתלם. שיחה אחת יכולה להציל חיים או להרוס אותם. הבחירה אצלכם