שלום, אני מותקף במחשבות לא חשובות הרבה ואני נכנס אליהם עם השקעה רצינית למרות שאני לא מבין את המשמעות שלהם, אני כל הזמן עוסק בהשוואות ובלהבין את עצמי ביחס לאחרים או לחשוב על איזה נוסחה להבין אנשים, להיכנס להם למחשבות העמוקות ולהבין אותם כאילו אני הולך מחר בבוקר להיות הפסיכולוג שלהם, ואני משווה את עצמי בלי הפסקה לאחרים כי המחשבות שלי על עצמי הן מאוד מוזרות לי, כלומר אני מצד אחד מקבל ומבין שאני כן ביני לבין עצמי עם יכולות יותר גבוהות מרוב האנשים ואני כאילו מנסה לפתור איזו חידה ביני לבין עצמי כמעט עושה תחרות עם עצמי על ההגדרה העצמית שלי והערך העצמי שלי, אני משווה את היכולות שלי ומגיע למחשבות שהרבה יגידו שהן לא הגיוניות, שאני אחד האנשים החכמים בעולם, שאני גאון הדור, וקשה לי להסביר למה אני חושב את זה אלא אני יכול רק להסתכל על מחשבות של מישהו אחר וזה מרגיש לי כאילו מסביבי יש קופים וקשה לי לקבל מציאות כזו.

קשה לי לקבל את המציאות הזו עד כדי כך שאני כאילו לא מוכן לשחק אם זו המציאות, אני בטיפול פסיכולוגי ומצד אחד מנסה להתקדם אבל מרגיש שאני לא מצליח ללכת "על כל הקופה".

זו בעיה מורכבת מידי אז אגיד בשני מילים שאני חושש עד מוות מהכרה או תשומת לב שאני לא אשלוט בה, ואני אפילו תוהה אם אני מאכיל את עצמי סרטים וממציא סיבות כי אני לא מסוגל להוציא ולבטא את עצמי, אני כל כך מתקשה לבטא את עצמי שאפילו מבט יכול להוציא אותי מריכוז כשאני מבטא את עצמי, ואני מרגיש שאני מתקרב לנקודת קצה שבה אהיה חייב לעצור את ההתקדמות, אני לא מסוגל לדעת בעצמי על עצמי, אני לא רוצה לגלות בכלל מה אני, ומצד אחד קשה לי שאנשים אוטומטית יגידו שאני הוזה ומגזים באמונות על עצמי, מצד שני אני רוצה לומר צודקים אני באמת מנופח וסתם העמדתי פנים שאני איזה גאון, ולהמשיך עם לא לדעת מי אני ומה אני מסוגל, אני לא יודע למה אני מסתיר את זה כל כך.

קשה לי עם כל זה בהרבה מובנים- מה התגובות של אנשים אם "שיקרתי עליהם כל החיים", שיחקתי אותה טיפש כדי לנטרל התלהבות ממני או שידברו עליי, קשה לי שאני מרגיש שאני משקר לעצמי ומשכנע את עצמי שזה מחשבות מוגזמות, כי באמת ככה אנשים מגיבים, בשיא הרצינות כל אדם ברחוב יגיב ככה לטענות שלי, קשה לי כי אני כן רוצה שהפסיכולוגית תאמין לי, אני חושב שהיא מודעת ושמה לב שאני לא מעלה את הנושא הזה בצורה ישירה, אני רגיש בזה מאוד, ואני מאוד נמנע לשמוע את דעתה בנושא, כשמדברים על זה אני מעלה את זה בצורה ניטרלית, "נגיד שהייתי מה שאני אומר... אז (ואז שואל שאלות)" כדי שהיא לא תשלול או תאשר.

בקיצור זה פשוט כמו סוד שיושב עליי במשך 30 שנה שמאוד קשה לי להסתיר וגם קשה להראות, בא לי לעשות וידוי כמו שעושים הנוצרים