היי ליטל
כרגע אני יותר בטוב מפעם עבר חודש מאז שהתחלתי לקחת את ה הפרפנאן במינון 16 מג
לפני שלושה שבועות יצאתי מהבית בפעם הראשונה להורים שלי ובאותו שבוע גם לסבתא שלי ובאותו שבוע גם עליתי אליהם בשישי בלילה אחרי ארוחת שבת ממש הכל הכל מ0 ל100 חוץ מלחברות שאליהם לא חזרתי בפייס טו פייס כי זה מרגיש לי זירה לא בטוחה
אני מרגישה שחזרתי לחיים אבל החיים לא חזרו אלי
זאת אומרת חזרתי לחיים התפקודיים יחסית של בית וילדים ובעל חזרתי לאכול אבל אין תשוקה יש רצון לברוח מהרגשות כל הזמן
אני כל הזמן משתיקה את הכאב ולא נותנת לעצמי להרגיש
אין בי רוך אין בי את כל מה שהיה בי בתקופה שנתתי לעצמי להרגיש את כל הכאב
אני לא מקשיבה לילדות הקטנות והפגועות בתוכי ובעצם חזרתי לדפוסים הישנים שלפני חשיפת הטראומות
אני מרגישה שאני פועלת כמו אמא שלי ומרגישה שאני העתק הדבק שלה גם מבחינה זוגית וגם מבחינת אופי וזה מפחיד אותי נורא אני ידעתי שביום שאני יחזור להיות איתה בקשר אני אבלע בתוכה ולא תהיה לי זהות
ועכשיו אני גם מפחדת להיות כמוה ולעשות את הדברים שהיא עשתה איתי ולהמשיך את הטראומה הבין דורית.
אני יודעת שיש כאב מאד גדול בתוכי שאני מפחדת להרגיש ומרגישה שאם אני ארגיש אותו אני אמות או אנסה למות שוב
אני מציינת שהורדתי במינון של התרופה כי הרגשתי שזה מכבה אותי וגורם לי לגימגום הורדתי לפגישה אחת בשבוע עקב מצב כלכלי ועכשיו זה שבוע ראשון שאני בלי הפגישה הנוספת
והפסיכולוגית מתעקשת שאני יחזיר את המינון למרות שאני רוצה להישאר על המינון הקיים ולעבוד בטיפול
במקביל אני לא עובדת וזקוקה לכסף של הביטוח לאומי אבל אני מפחדת מהחברה הכללית לא משפחה קרובה וכו אלא אנשים זרים או עבודה ולכן אני לא עובדת אבל כן יוצאת בבקרים
אמור להיות לי ועדה של ביטוח לאומי עוד חודשיים ויש בי רצון חזק לקבל מהם אישור והכרה בכאב הגדול שלי
לקבל אישור והכרה בכאב גם מטעם ביטוח לאומי שעברתי דברים נוראים ומותר שיכאב לי ומכיון שזה פוסט טראומה מורכבת ובורדרליין שפשוט צריך להתמודד עם זה כל השנים אני רוצה לבקש מהם שזה יהיה תמידי כי זאת כבר ועדה שלישית שלי
יש בי רצון חזק לקבל אישור והכרה בכאב מטעם המדינה אם לא מטעם בית המשפט ואישור על זה שקרו לי הדברים האלו ומגיע לי פיצוי כספי לפחות שיתמוך בי וישלמו לי על התרופות ועל הטיפול.
אני חושבת שזה גם תוקע אותי במסע אל ההחלמה ואני חושבת שרק כשתהיה לי ההכרה הזאת אני ארגיש שאני יכולה טיפה לשחרר
במקביל אני יודעת שיש בי דפוס שצריך להרגיש את הכאב הגדול הגדול או שאני לא מרגישה שום כאב ואין אמצע
הפסיכולוגית שלי מתוסכלת מאד שחזרתי לדפוסים הישנים והעבודה שלנו חזרה כאילו לנקודת ההתחלה שלה וגם הקשר האימהי פתאם הפך לפסיכולוגי יותר ומרוחק לפחות בחוויה שלי
הכל מבולגן לי
מה עושים?
בכלל לא בטוח שעדיף שאני ארגיש יותר חזקה כי אז הקול הגדול והתובעני מתחזק ורומס את כל הקולות של הילדות הקטנות והכאובות
אני לא מצליחה להרגיש גרגר כאב וזה קשה כי אני לא רכה כלפי עצמי וגם לא כלפי אחרים