הי
לפני מס פגישות,המטפלת החליטה שהיא מסמנת גבול ודרשה ממני להחליט לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את הטיפול.
במילים אחרות,רצתה שאקבל עם עצמי החלטה האם אני באה לעבוד או דורכת במקום.
מאותו מפגש,משהו אצלי זז והתחלתי לעבוד ונראה שהמטפלת מרוצה.
גם אני חווה ורואה את התוצר של העבודה המאומצת,אך בתוך תוכי יש געגוע לעיסוק בסבל ובמערבולות,בכאב ובגורמים לו.
התחושה היא שאין לרגשות האלו מקום,כי צריך לעבוד ולא להיתקע בעבר.
האם הגיוני להתגעגע לתחושות האלו,אפילו שאני יודעת שהן לא קידמו אותי?
מה עלי לעשות כדי להמשיך לעבוד ולעשות שינוי,אך במקביל לאפשר גם לרגשות קשים ומעכבים לנכוח?
זה אפשרי? זה לגיטימי? כי זה לא מרגיש כך.
שלום לך.
אמביוולנטיות לגבי שינוי/היאחזות בסטטוס קוו היא כמעט תמיד חלק מהתהליך הטיפולי, במידה זו או אחרת. נשמע שאת מגיבה טוב לגבול שהמטפלת הציבה אך בו זמנית מתאבלת וכואבת את הפרידה מהסבל והכאב, ואת צודקת בחיפוש של אחר דרך לתת מקום לגעגוע והאובדן. נדמה לי שלב העניין הוא לתת מקום לרגשות אלו אך לדבר עליהם במקום לחיות אותם- כלומר לשתף את המטפלת בתחושות מבלי לשמוט את ההתקדמות ולצלול באופן טוטלי לתוך הסבל. במקביל, כדאי לשתף את המטפלת בדיוק במה שכתבת כאן, ויחד למצא את הדרך לאזן בין ההתקדמות לבין תהליך הפרידה והאבל, על הגעגוע והצער שנלווים להם.
ליטל
