ליטל קראתי את מה שכתבת ואני מרגישה שגם מולך הכאב שלי שקוף
את כותבת לי כתשובה שזה קשור לפחד שלי מהחלמה וכל זה
זה לא קשור
זה קשור לזה שלא רואים אותי
תדמייני שכל החיים שלך קבלת מכות רצח ברמה שהגוף שלך הפסיק לעבוד
תדמייני שהרעיבו אותך ומנעו ממך לאכל חיים שלמים הביאו לך פרורים של אוכל יבש ודרשו ממך לחיות רגיל כמו כולם
וכשלא הצלחת לחיות רגיל כמו כולם רמסו אותך ירדו עליך התעללו בך והרביצו
ואחרי 20 שנה את נישאת לאהובך ומביאה ילדים והם אוהבים את הבית שיצרת
המכות שקבלת 20 שנה נכנסו לך לתוך הבשר זה כבר לא מכות זה נמק בעצמות ולא רואים כלום מבחוץ כי העור חלק ולבן ולא מספר שהיתה פה שואה
ואת כבר יכולה לאכל מה שאת רוצה
ממש הכל
ואין מי שירעיב אותך יותר
ואת אוכלת כמו משוגעת בבולמוס מטורף ועדיין רעבה כאילו לא נכנס לך פרור לפה
וכואב לך נורא את רעבה והגוף שלך כואב מכל הנמקים והמכות אבל מבחוץ אף אחד לא רואה את זה
כי לא רואים כלום.
והמשפחה כבר לא מרביצה
והכאב שלך הופך להיות ככ שקוף עד שגם את לא מאמינה שאי פעם נעשו לך דברים איומים ואת כועסת שכואב לך ושאת לא מצליחה לשחרר את הכאב
עכשיו תחיליפי את כל הדיבור על מכות קשות למילים קשות
ואת הרעב הנוראי הפיזי לרעב נוראי וחסר של אהבה והורות תומכת ומכילה
הבנת? זהו אני חיה בגהנום
אפילו את לא מבינה אותי
כל הלב שלי נמק אחד גדול
באלי לישוןן ולא לקום
אני חותכת עם סכין יפנית ושונאת את עצמי
מי מדבר על החלמה בכלל
אני רוצה שיכירו בכאב שלי
אני רוצה שיגידו שאני לא אשמה
אני רוצה לבכות בלי להעניש את עצמי אחרי זה
אני רוצה למות
נמאס לי להלחם בעולם המגעיל והאכזר הזה
שלום לך.
צר לי לשמוע על התחושה עימה נשארת אחרי הקריאה של דבריי.
התכתובת בפורום היא מטבעה חלקית ולא ממצה. היכולת שלי להבין את הניואנסים ואת המורכבות היא מוגבלת, מכאן, ולכן כאשר מדבר בשיתוף ולא בשאלה נקודתית, אני יכולה להציע השתתפות בכאב, צער על הכאב שאת חווה ולפעמים גם לשקף את האמביוולנטיות כלפי ההחלמה אשר את מתארת. אם החמצתי הפעם, צר לי. אנא נסי לראות את התגובה שלי לא כמשקפת שקיפות שלך, או חסר תשומת לב, אלא כהחמצה הנובעת ממגבלות פורמט התקשורת בינינו. כתמיד, אני שומעת את כאבך ומקווה בשבילך לימים קלים וטובים יותר.
ליטל
