לאחר שקראתי מאמר על אבחון לאימא בת 33 לאחר שבנה אובחן, יש לי תהיות לגבי בתי. היא בת 26.5 היא מאוד רגישה. כשרגשות מסוימים עולים היא דומעת. היא בטיפול פסיכולוגי כבר כמה שנים. היא לומדת תקשורת חזותית שנה אחרונה, אין לה בעיות לטייל בחול לבד, גם היו לה בני זוג בעבר, לא תמיד מצליחה לסיים עבודות ללימודים בזמן. המורים שלה מאוד מפרגנים. היא מאוד יצירתית. בתיכון היא אובחנה כלקוית קשב ורכוז וקיבלה זמן הארכה בבחינות. אך לא אובחנה פעם נוספת ללימודים אקדמיים. היא שירתה שירות מלא בצבא. שמתי לב כשהיא בחברותא היא לא תמיד מצליחה לעקוב אחרי שיחה ואני לא בטוחה עד כמה היא משתתפת בשיחה.. היא מצליחה ללמוד ולעבוד בשיתוף עם חברים ללימודים. בעבר בנעורים סיפרה לי שנהגו לצחוק עליה ולומר שהיא מוזרה. היא עובדת וסומכים עליה מאוד. חשבתי שאולי גם היא נמצאת על רצף אבל אני לא יודעת איך להעלות את זה בפניה על מנת להציע אבחון. חשוב לציין שהיא מאומצת וא י הורה יחיד עבורה.
שלום לך.
בוגרים אכן עשויים להגיב באופנים שונים למחשבה על אבחנה של אוטיזם- לעתים בהקלה ולעתים בבהלה ובצער, וטוב שאת מגלה רגישות לנושא. השאלה המרכזית היא האם את חושבת שאבחון מסוג זה עשוי לסייע לביתך, או להביא להתאמה טובה יותר של שיטת הטיפול. במידה ואכן כך, ובמידה ויש לך קשר עם הפסיכולוגית המטפלת, כדאי לשתף אותה בדילמה. במידה ואין לך קשר ישיר עם המטפלת, ויש לך סיבה להניח שהאבחון יתרום לטיפול, אולי כדאי לבדוק בעדינות עם ביתך האם היתה רוצה לעבור אבחון שיסייע למקד את הקשיים, ואם היא עצמה חושבת שאבחון מסוג זה יכול לסייע לה. במידה ותהיה מעוניינת, ניתן לפנות לאבחון אצל פסיכיאטר ולקבל ממנו חוות דעת.
להתייעצות ממוקדת יותר, יתכן וכדאי לך לאתר איש מקצוע המתמחה באבחון אוטיזם בבגרות ולהתייעץ איתו טלפונית לגבי נחיצות האבחון.
ליטל
