היום בפגישה המטפלת שלי הציעה שאני אנסה לעשות הפסקה משליחת מיילים בין הפגישות , היא אומרת שזה לא עוזר לי.
כשאני כותבת את הדברים אני מרגישה אותם אבל בפגישות עצמם אני לגמרי לא מחוברת למה שכתבתי. לא מחוברת לכלום. חסרת רגשות ותחושות. קבוע זה ככה ואז בין הפגישות אני מתפרקת.
אני באמת מרגישה את הפער העצום הזה של המצב בין הפגישות למצב בפגישות עצמן. כאילו שבפגישות עצמן אני בעולם אחר חסר חיבור ותחושה.
זה מתסכל אותי מאוד כי אני מרגישה שמה שאני לא אעשה אני לא מצליחה להביא את עצמי בפגישות ושאני מתפרקת וחסרת שליטה על ההתנהגות שלי במקומות הלא נכונים (בית / עבודה וכו'..) .שאני לא יכולה להיעזר כי בפגישות אני לא מחוברת לכלום וזה כל פעם מחדש ככה גם אם הרגשתי נורא רגע לפני.
אני לא יודעת אם הניסיון לא לכתוב במיילים יעזור לי. אני יודעת אולי שלכתוב לא עוזר לי כי כשאני כותבת אני מרגישה ורוצה להיעזר אבל בפועל בפגישות זה "נעלם" ואני לא מתחברת למה שכתבתי . ולכן כשהמטפלת שלי הציעה את זה אמרתי לה שאני מוכנה לנסות, חשבתי שזה לא יפריע לי (כרגיל בפגישות הכל נראלי בסדר וטוב) אבל פתאום אני מרגישה נורא רע, כאילו שאין לי כתובת ולאן לפנות. הריקנות מתעצמת וגם הדיכאון ומרגישה קצת נטישה וזרות אפילו שאני סיכמתי איתה את זה ביחד. מרגישה כאילו במילים אחרות היא אומרת לי תתמודדי לבד
שלום לך.
שינויים במסגרת הטיפול, וביניהם גם במעבר משימוש לאי-שימוש במיילים, הם כמו טלטלה של הקרקע עליה מתרחשת העבודה הנפשית ולכן, בין אם ההחלטה לגבי המיילים נכונה ובין אם היא שגוה, לא מפתיע שהיא מטלטלת. לאור הדברים שסיפרת על הקשר עם המטפלת אני נוטה להאמין שלא מדובר בעמדה של "תתמודדי" לבד, אבל נדמה לי שאני יכולה להבין מדוע מתעוררת בך התחושה הזאת, כאשר רצף ומקצב התקשורת עם המטפלת משתנים. בהתאם, אני מציעה לשוב ולתת מקום בטיפול לתחושות ולחוויה, כך שהדברים יוכלו לשקוע, להיות מובנים יותר, ולהתאזן מחדש.
ליטל
