חזרנו להיפגש אבל שוב התחושה שחזרנו להתחלה. כבר עברו 2 פגישות מאז ההפסקה ואני מרגישה מאוד אטומה!! אטומה בראש, אטומה בלב. לא מחוברת לכלום. המילים של המטפלת לא מצליחות לעבור אלי. מילים שלא עוברות מסך. ריקות. חלולות וללא משמעות עבורי.
גם אני ריקה, חלולה ומאוד מיואשת.
לקח לי הרבההההה זמן לעלות על גל מסוים וזה קרה ממש קצת לפני ההפסקה אבל כאילו שעם ההפסקה בבת אחת הכל קרס, נעלם, חזר אחורה , ממש להתחלה.
זה קשה לי מאוד וזה לא משהו שאני מצליחה לשלוט בו. מרגישה שאני לא יכולה "להתמסר" בכוח / לחזור למצב של לפני ההפסקה.
קשה לי ששוב ייקח הרבה זמן!!! ושוב אני כל כך לבד
מרגיש כאילו התאמצנו לחינם. קשה מאוד לבנות וכל כך קל "ל(הת)פרק". איך ככה משבוע אחד הכל נעלם????
מתקשה לעכל
שלום לך.
אני שומעת, ומצטערת לשמוע, כמה כואב וקשה. לצד זאת, מציעה שלא לחשוב על מה שקורה כרגע בתור "היעלמות" של הכל אלא להיפך. את מביאה לטיפול את הרבדים העמוקים והפצועים של נפשך בדיוק דרך הקושי לשאת את הקטיעה והחוויה של הקשר כשבירי ולא בטוח. במובן זה, את בתוך הטיפול ובתוך הקשר עם המטפלת, ומפקידה בידיה את עולמך הפנימי וחוויתך הכואבת.
לאט לאט.
ליטל
