בת 24 . החיים הובילו אותי לכל מיני מצבים שגרמו לי להסתמך על עצמי ולנהל אורך חיים שברובו אני לבד- מאז ומתמיד הצטיירתי כאחת שפחות משתפת שמתמודדת לבד, הרבה זמן שגם לא ברחתי ודי אהבתי את התואר הזה ועדיין אוהבת. זאת מי שאני מצד אחד ומצד שני אני מלאה באהבה, ונתינה כלפי כל מי שסובב אותי .תראו לי שאתם אמיתיים ואתן לכם את העולם כולו.
יכול להיות שזו בעצם הבעיה, אין לי סטנדרטים לחברות מלבד אמינות,אני סלחנית וקל לכל המעגל לדרוס אותי ולצפות ממני לדברים שאני לא מצליחה להבין. נמצאת במערכת יחסים בריאה ואוהבת שכן, דורשת ממני קצת יותר תשומת לב, במקום פרגון אני מרגישה ביקורת קשה לגבי ההתנהלות שלי עד כדי החרמה מצד ״החברות״ שלי.אני מודעת לזה שאני לא יודעת לתקשר בצורה ״נשית סטנדרטית״ ופתוחה לקבל הערות אבל זה כבר ממש רצח אופי ואני לא מצליחה לחיות עם המחשבה הזאת .
זה מפיל אותי ואני לא מפסיקה לחשוב על זה ולהבין מה עשיתי לא בסדר. אף אחד לא מרוצה ממני, לא המשפחה,לא החברות ולפעמים גם בן הזוג
מרגישה שאין לי כוחות יותר להתמודד עם הציפיות המוגזמות האלה, ובעיקר- שאין לי עם מי לדבר.