היי, בתקופה הלא כל כך אחרונה (אולי בשנה האחרונה או קצת יותר) אני מרגישה הרבה פעמים מדוכדכת. אני מוצאת את עצמי מתקשה לשמוח ולשמח את עצמי כשאני לבד ולפעמים גם כשאני עם אחרים. אני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה שניה, עובדת במשרת סטודנט עם מתמודדי נפש, בזוגיות מעל שנתיים.. על פניו הכל נהדר. אבל קשה לי. מאוד. אני בוכה כמעט כל יום, מכל דבר קטן. אני מרגישה עצבות לחץ כל הזמן, במחשבות על העומס שלי ועל הציפיות שלי מעצמי ומהלימודים, ועל הלחץ הכלכלי שבלהיות סטודנט ולהחזיק דירה, על הקושי בלקבל תמיכה כלכלית מהוריי ועל הקשר הלא מכיל שיש לי עם אמא שלי ועל כמה הייתי רוצה שהדברים יראו אחרת. אני מרגישה בודדה, שאין לי גב ואין לי מישהו לסמוך עליו שיעזור לי כשקשה. אין לי למי לפרוק את מה שיושב עליי, ואין לי כסף כרגע לטיפול פסיכולוגי שאני כל כך רוצה. אני לוקחת כבר חודשיים כדורים נגד חרדה בהמלצת נוירולוג שמטפל בי בעניין בריאותי אחר, אבל לא נראה שיש שיפור.
אשמח לקבל הכוונה לגבי הטיפול שאני אמורה לחפש, ואולי הכוונה לגבי עם מה אני מתמודדת? אדגיש שאין לי קושי לתפקד ולצאת מהבית. אני לומדת ופעילה ויש לי חברים. אבל אני מרגישה שאני רואה דברים ומפרשת דברים בצורה שלילית, והדבר מוביל אותי לתחושה כללית של דכדוך ואי אמונה בעצמי ובסביבה שלי, היעלבויות מכל דבר קטן, תחושה שאין על מי לסמוך ובעיקר אי ידיעה של איך לגרום לעצמי לחזור להיות שמחה.