היי, אני והבן זוג שלי נמצאים יחדיו שנה ו3 חודשים. מלחתכילה אני זו שהחזקתי את הקשר והוא רצה לוותר כל הזמן, שכנעתי אותו להשאר והוא זה שהשתכנע ואמר בתכלס לא היתי הולך אם לא היתי רוצה והוא מהטיפוסים שבדרכ עוזבים כשהם רוצים. הוא מאוד פגועה ומגיע ממשפחה ביקורתית ומערכות יחסים לא מוצלחות ולא מאמין יותר מדי שיצליח תת מערכת יחסים.
אנחנו כבר גרים יחדיו ואת רוב השכר הוא משלם ואני נכנסת ועוזרת כמובן כמה שאני יכןלה מאחר ואני מרוויחה פחות אבל הוא נותן לי בטחון מאחר ואחרת אני מוצאת את עצמי בבית של ההורים שלי(מפחיד אותי שיש פה איזה מקום של תלות)

אני מהצד שלי
קורה מצב שבכל פעם שאנחנו רבים הוא רוצה שאני אשחרר ממנו ואני לא מבינה ואני משתגעת ורק חונקת אותו עד שהוא לא עונה על צרכיי.
אני נורא מפחדת. מפחדת לאבד אותו.
בפעם האחרונה הערתי אותו בלילה ברמה שכבר מביכה ואני באותו רגע לא מרסנת את עצמי ולא קולטת אפילו מה קורה. הוא נשבר ואמר לי דיי אנחנו צריכים לקחת מרחק כל אחד לביתו ולא שחררתי, לא נתתי לו עד שהוא לא יצא מהבית בכח ואמר לי אני לא חוזר עד שאת לא יוצאת ואת לא חושבת בהגיון.
אני מבינה מהצד איך זה נראה כמובן.. אני נמצאת גם ככה בטיפול שהוא המליץ לי ללכת ולעשות לפני שנה ודברים לא השתנו בהרבה.
עובדה שעדין אני לא משחררת ממנו, גם עכשיו אחרי שהוא אמר שכבר נפרדנו רק כשהוא אומר שהוא נפרד אני מתחילה לעכל ומנסה להשתנות בשבילו ולפעול בצורה אחרת. ניסיתי בכל דרך אפשרית לשכנע אותו להשאר ורק אחרי יומיים יצאתי מהבית וחזרתי לבית של ההורים שלי ואני כל הזמן מחכה ומקווה שהוא יוכל לחזור להיות שם איתי. אני נורא מחזיקה את עצמי מלשלוח לו הודעות. כמובן שאני מבינה שאני צריכה לתת לו זמן לחשוב אבל נורא קשה לי לרסן את עצמי.
הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך במצב הקיים וזה מאוד מלחיץ אותי מאחר ואני יודעת שדברים לא ישתנו ביום וביומיים, זו ההתמודדות שלי עם דברים ופחדים, המטפלת שלי אמרה שאין לי הרבה עולם בלעדיו אבל קשה לי להתחיל לחשןב ולהעסיק את עצמי כי לרוב אני חוזרת מאוד עייפה אחרי העבודה ואין לי יותר מדי זמן לעצמי, ואני צריכה לבשל וללכת לישון.
אני פגועה מאוד ולא יודעת אם אני נמצאת בכלל במצב שהוא טוב לי, נורא עצוב לי שהוא כביכול שולט בסיטואציה ומחליט אם להשאר או לא.. ושוב כמובן אחרי שאני ניסיתי לשכנע אותו. אז אני נותנת לו את הזמן שלו עם עצמו לחשוב אם הוא רוצה בכלל להשאר אבל אני מנסה להבין איך להבא אני קולטת את המצב ומשחררת ממנו בזמן כי אני נכנסת לחרדה לא הגיונית שאני קולטת רק בדיעבד, גם הסברתי לו שיש לי רצון ענק להשתנות ולהפוך את זה לבריא.. אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כל המצב ומה הדבר הבריא והנכון לעשות. אני מרגישה שהמחשבות מציפות אותי ואין לי מקום בריא לחשוב עם עצמי לרגע כי אני בחרדה מתמדת עם מה יהיה עם הקשר.