היי
אז ככה
מזה חצי שנה אני שם לב שיש לי דפיקות לב מואצות (כמו פרץ אדרנלין).
לאחרונה שמתי לב שהדפיקות קורות במצבים שאני נכנס למגננה מטפורית כמובן (כאילו אני במלחמה). מדברים שמעצבנים אותי. אני פקעת עצבים מהלכת.
דברים שמעצבנים: פקקי תנועה, חוסר הדדיות , אי צדק ביום יום , אשתי.
הרשימה עוד ארוכה אבל הבנת.
אני רוצה להתמקד באשתי שלאחרונה אנחנו רבים המון.
אני אדם בוגר שמבין מה זה נישואין , (ויתורים הדדים) , היא לא!
אחרי המון שיחות בוגרות היא לא מוכנה לשנות את עצמה מילימטר.
אחרי ההקדמה הנה השאלה....
איך אפשר והאם אפשר ללמוד לחיות כאשר אתה מוותר על הכל (מריבות , עקרונות וכו) , לספוג את הכל, ועדיין לחייך לעולם?
תודה