היי ליטל.חוזרת לפה בפעם המיליון...אני פשוט מחפשת הצלה.לא פיזית.."רק" רגשית.
אני לא יכולה יותר לשאת פערים,חסרים,מגבלות,מישאלות...
לא בחיים ובמיוחד לא בטיפול.
הגעתי למחשבות ברזולוציות שמענות אותי ולרמות כאב שאני לא יכולה יותר לשאת.הבנתי ששנים ארוכות אני מחכה שהחיים והטיפול ימלאו את החסר,ירפאו את הכאב.וגם האמנתי בזה..אבל זה לא קורה והבנתי שזה לא יקרה.אם להשוות את זה למישהו שחסרה לו גפה - אז הוא יכול לחזק את הגפה השנייה, לטפח את שאר הגוף...אבל האיבר החסר לא יצמח שוב.
גם אצלי - ה"איבר" החסר לא יצמח.
ההכרה הזו פירקה אותי.ומאז יום חמישי אני מתמודדת עם קולות קשים.מצד אחד אני מפחדת למות וחושבת אולי יום אחד אפסיק להרגיש את הכאב הזה..ומצד שני אני לא מאמינה שזה יכול להיפתר ואני לא יכולה לחיות ככה.
כל מה שכתבתי פה גם אמרתי לפסיכולוגית שלי.סהכ היא די מסכנה ונראה לי דהיא מרגישה במבוי סתום איתי.
מה אני צריכה לעשות כדי להציל את עצמי?
כנראה זה יהיה לעזוב את הטיפול, אבל מה אחכ?
שלום לך.
כמו תמיד, אני מתקשה להשיב באופן ממצה משום שתשובה של ממש יכולה להימצא רק בתוך הטיפול, בהבנה המדויקת ובעיבוד של רבדי הכאב שאת חווה ומשמעותם. קשה לרדת לעומק הדברים מבחוץ. אני שומעת בדברייך בעיקר את המאבק והסירוב להכיר בחלקיות, במה שאין, ובצורך להתחבר לחיים ולאהוב אותם גם עם מה שאין בהם. במובן הזה, הפיכת המטפלת ל"אם" והמוות הם פתרונות דומים, בשניהם אין צורך לשאת את כאב החלקיות וההיעדר. זהו אכן כאב לא פשוט, אבל אני חושבת שהיכולת לצלוח אותו ולהסכים לשאת אותו יכולה להיות נקודת מפנה משמעותית שממנה החיים יכולים להתמלא.
אל תוותרי.
ליטל
