אני נמצאת במצב מאוד לא פשוט בטיפול.
חוויתי פגיעה מאוד חזקה מצד המטפלת, ניסיתי לבוא ולהתגבר על זה אבל בפגישה מעבר לכך שנאטמתי לא הרגשתי שהיא הצליחה להיות בכאב שלי ולנסות להוציא אותי מהתהום שאני נמצאת בו. אמרתי לה שאני לא רוצה להגיע יותר ולא הרגשתי שהיא בכלל נלחמת ומתאמצת עבור הקשר הזה
אם הייתי עושה דרמות כאלו באופן תדיר הייתי מבינה, אבל זה לא המצב. וגם לפני שזה קרה היא ידעה שאני עוברת תקופה מאוד קשה שאני מריכה כל אנרגיה חיובית קטנה בשביל לצלוח אותה ובנוסף אני גם בהריון אז איך יש לה לב להשאיר אותי ככה עם הרגשות הללו?
אני כל כך מאוכזבת שהגוף שלי רותח ואני מפחדת שבקרוב היא תשלח לי הודעה ואני אהיה כל כך חסומה ולא אצליח להתגבר על הפגיעה ולא ארצה גם לדבר על הדברים כי נתתי לה הזדמנויות והיא לא הייתה שם. ואני אפעל כמו שהייתי פועלת בעבר פשוט מוחקת אותה מהחיים שלי
הרבה זמן לא נפגעתי ככה ועצוב לי שהיא לא עשתה מאמץ להוציא אותי בתחושות יותר מחוזקות או עשתה מאמץ אפילו קטן עבורי.
לא מרגישה שזה מגיע לי
שלום לך.
אני שומעת כמה את פגועה וכואבת, וכמה קשה להוציא את עצמך מה"תהום" כאשר את חשה שאת לבד במאבק. מתוך כך, נדמה לי שאני יכולה להבין את הנטייה להסתגר, להיעלם, לנתק. לצד זאת, בהנחה שמדובר בקשר טיפולי משמעותי, אני חושבת שעם כל הקושי- חשוב לא להרים ידיים. מכשולים בקשר הטיפולי, מכאיבים ככל שיהיו, הם לפעמים נקודות שינוי משמעותיות אשר מאפשרות לפתוח ולעב גם אזורי חוויה פחות נגישים. לכן, אני חושבת שחשוב לשוב ולהעלות את התחושות מול המטפלת, ולהילחם על האפשרות להתבונן ולהבין מה שקרה ביניכן.
ליטל
