זהו.אין לי יותר מה לעשות ואין לי פתרון.
אם היא לא רוצה ולא יכולה להיות לי תחליף אם אז אני לא יכולה להשאיר אותה בחיים שלי.אני לא יכולה יותר להתמודד עם זה.
ואם היא לא תהיה בחיים שלי אז אני לא יכולה ולא רוצה לחיות.
אז המשוואה ברורה ואין מפלט.
אני לא יודעת איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה.
אבל אני אסיים עם זה.
זו לא אשמתה כמובן.
שלום לך.
אני מתארת לעצמי שאת כותבת עדיין בתוך החופשה הממושכת, עם הזעם, הבהלה והכאב העצומים שנלווים לה. ככל הנראה לא אמצא את המילים שינחמו ויעזרו לשאת את הזמן שנותר, אך אני מזכירה שוב שהכאב הזה הוא חלק מהדרך, הוא דיבור של הנפש שמתעקשת לספר, לתת מילים, להקנות משמעות, ולא כאב שנמצא כאן בפני עצמו, רק כדי להישאר. נסי לזכור שכבר צלחתן וצמחתם מתוך משברים כאלו, ושמרי על עצמך.
ליטל
