אני סובלת מדיכאון קליני, ופוסט טראמה מורכבת.
אני מטופלת ברווחה..
משנת 95 אני במסע תרופות אכזרי...ההתאמות נדירות מאוד.
למזלי התגלו לי שם מטפלים טובים ואכפתיים.
לצערי התרסקתי עקב גיוסה של ביתי הבכורה.
ןלכן נוספו אפשרויות של אישפוז, או אישפוז יום...אני מתענה.
ממש מתענה
כבר ניסיתי לאחרונה עוד 2 סוגי תרופות.
דוקא ברעיון האישפוז .אני מטיחה המון זעם.
כי למראית עיין תהייה לי תמיכה.
אבל הכל למראית עיין.
והכי כואב לי לשמוע .שאי אפשר להמשיך ללא תוספת לטיפול.
.אני
כל כך מתענה שהגעתי למקום הזה.
שנדמה לי שהסגתי גבולות בשיחה עם המטפלת.ובאימפולסביות נוראית הטחתי בה דברים .
הטחתי בה כאדם ששומע
לא בהאשמה..או מרוע
היא היחידה שיש לי כרגע בחיים.
מרגישה שעברתי כל גבול.שלא יסולח.
האם זה קורה בטיפולים?? ואיך ממשיכים משם?
שלום מיה.
אני שומעת כמה את חרדה ומתוסכלת, ונדמה לי שחבל להוסיף לכך התייסרות על האופן בו דיברת אל המטפלת. אני מתארת לעצמי שבתוך קשר משמעותי, המטפלת מכירה אותך ויכולה לתאר לעצמה שאם הגעת עד כדי דיבור בוטה, ככל הנראה חווית מצוקה קיצונית ושלא יכולת אחרת באותו רגע. לכן, אני מציעה לא למהר לגזור על עצמך מראש את חוסר יכולתה של המטפלת. לכי לפגישה איתה, דברי איתה, שתפי בכנות ואני יכולה רק לשער שתמצאו את הדרך לעכל את מה שהיה, ולהתמודד יחד עם האפשרויות שעומדות בפנייך.
ליטל
.jpg)
