אני יודעת שתגידי לשתף את המטפלת אבל אני לא מצליחה .סורי על החפירה ...

אני טיפול מזה שנה , עם מטפלת באמת אנושית ומכילה . כשהתחלתי אצלה הייתי במצוקה זוגית . היה לי מאוד קשה להפתח אבל בגלל שהיה מדובר עוד בקטע הזוגי והייתי מוצפת הצלחתי לשבור את המחסום . נפתחתי אבל תמיד שמתי גבול
כעת ברוך ה' הכל טוב יחסית זוגית .

ועדין מאוד קשה לי וצפים בי הרבה רגשות לרגעים שאני מוכנה לשתף אני מתקשרת אבל היא לא עונה(בתוך תוכי מאוד הוקל לי שהיא לא עונה,כי אני מכריחה את עצמי לשתף) נוסף לכך כעת שהפן הזוגי מאחורי, נותר לי לדבר על המצוקה האישית שלי אבל איני מצליחה לעלות אותה על פני השטח

אחת מהסיבות לדעתי שהבטתי על היסטוריית הטיפול וניסיתי לסיים אותו ,הבנתי כמה נתתי לה להיות הכתף, כמה אני קשורה אליה . מעולם לא נתתי לאיש להכיר את הפגיעות , לשמוע את עצמי חשופה והיא היתה שם וזה היה פלא עבורי . כל הזמן רציתי שתאכזב והיא לא האכזיבה .

יש לי חרדת נטישה ולכן אני נמנעת מלשתף מעבר ,אני תמיד חייבת מטרה . לא יכולה סתם לפרוק . כעת נראלי שבעקבות "הקשר" הרגשי שנוצר והפחד להפגע . אני לא מצליחה לצאת מזה . לא מצליחה להיות כנה . נמנעת מלהצטרך אותה . פעמים היא התעכבה ממש בשעה שקבענו / דחתה ברגע לפני .

בעלי שגם מטןפל אצלה והוא מרגיש מדהים אצלה,אמר לי שאם אני לא מצליחה לשתף אותה אז עדיף לסיים איתה, מה דעתך?

ניסיתי לסיים אבל כשבקשה מפגש סיכום לא יכולתי כי כל עוד יש משהו מאתגר בקשר ,אני נלחמת בעצמי להמשיך .בסך הכל אני מאוד אוהבת אותה והפתיחות כלפיה בהתחלה היה משהו אחר שלא הכרתי בטיפול אחר . אני מתוסכלת וכל מפגש אני מדברת איתה על משהו אחר או שותקת .גם חלמתי עליה חלום שהיא מבריזה לי ונעלמת .

מה דעתך
לא יודעת איך להסתכל על זה
מתגעגעת לימים שיכולתי להאחז בה בעת הצורך וכעת מפחדת מזה