תפריט נגישות
חיפוש

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י 1 ב - 26/06/2020 23:02:38

    אני לא יודעת איפה להתחיל, אבל אני במצב ממש קשה.

    כל החיים היו לי בעיות, אבל מעולם לא טיפלתי בהן. היו לי תקופות של נפילות לדיכאון קשה, ואז תקופות ארוכות בבית.

    אבל לפני 3 שנים זה תקף אותי שוב.
    ומאז.. אני לא מצליחה לצאת מזה.

    אני בבית שלוש שנים.
    החלפתי המון מטפלים. כולם התייאשו וויתרו עליי, ואני נותרתי שבורת לב (בצורה חמורה).

    אני לא מצליחה להתקדם. לא מצליחה לזוז.
    הפסיכיאטר זרק אותי כי אמר שאין טעם, שכלום לא עוזר לי.

    אני לא בן אדם קל.. בגלל מה שעברתי.
    מאז תקופת הקורונה, המצב שלי התדרדר דרמטית.
    הפגישות עם המטפל.. עברו לטלפון בעיקר, וזה לא אפקטיבי.

    בחודש האחרון.. אני בלי טיפול בכלל.
    כי כל שבוע, שלוש פעמים ברציפות, המטפל ביטל לי.
    ואתמול הוא כתב לי שהוא בבית חולים כי נולד לו ילד.. מה שבכלל לא ידעתי, כי לא ידעתי עליו שום דבר, הוא לא מספר לי כלום על עצמו.
    הרגשתי פגועה, ומאז המצב שלי ממש ממש התדרדר.
    התחילו לי מלא מחשבות.. ואולי גם הרגשה כזו שעכשיו הוא בכלל לא יהיה איתי.
    ולי.. אין כלום בחיים, אני לא נשואה, לא עובדת, לא היה לי חבר בחיים. אני מעל גיל 30.
    המצב שלי קשה. המצב שלי גרוע.
    וכשאני רואה עכשיו שעוד ילד/ה נולד לעולם.. והמטפל ממש לא מתעניין בי כבר כמה שבועות, או כך נדמה לי, אני ממש מרגישה שאין לי סיבה יותר.
    מרגישה נורא.
    גם לבת דודה שלי נולדה ילדה.

    מרגישה שאין לי תקווה.
    המצב בבית לא טוב.

    אני כל הזמן לבד בחדר בוכה.

    ההורים פוגעים בי בצורה הכי קשה שיש, אם זה באמירות שהם אומרים. בעיקר אבא.
    או במעשים.. קנו לי טלית ושמו מעל הארון "כדי שאתחתן כבר". אבל הסתירו את זה ממני.
    וגיליתי את זה ופשוט הרגשתי מזעזע.

    אני מרגישה ממש ממש גרוע.

    אני באמת לא יודעת מה לעשות.
    אני עוברת ממטפל למטפל, אני הופכת לאובססיבית לכל מטפל, כי אין לי אף אחד בחיים, ואני רוצה מהקשר הזה כנראה משהו שאין לי.
    ואין לי דרך לפרוק, אז אני כותבת מיילים.. והמטפל חסם אותי בכל מקום אפשרי.
    גם בטלפונים.
    ועכשיו אין לי מושג מה עולה בגורל הטיפול.
    אני חודש בלי שום דבר, ואני מתדרדרת.

    אני לא מפסיקה לחשוב על זה שהוא עם אשתו בבית חולים והתינוק, ולמי בכלל אכפת ממני.
    והנה עוד משפחה שחיה את החיים..
    ואני כל כך רוצה גם...
    ומצד שני.. מפחדת.

    והזמן עובר..
    ואני כבר לא רואה את עצמי יוצאת מזה.
    אני קפואה, משותקת במקום, בסביבה הרסנית, ולא מסוגלת לעשות שום דבר.
    אני פשוט בבית.. 3 שנים.


    מצטערת שכתבתי הרבה,
    אבל מישהו יכול לעזור בבקשה?
    אני ממש צריכה עזרה:(

    תשובה: קריסה טוטאלית
    נכתב ע"י יעל ימיני ב - 28/06/2020 10:03:40

    שלום לך,


    אני מצטערת לשמוע שאת סובלת כל כך. נשמע שחווית הרבה אכזבות ושאת מרגישה קושי בהנעה של שינוי, על אף טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. אני מצטערת שהמטפל לא מספיק פנוי כרגע ושאת לא מקבלת את התמיכה הנפשית שאת כה זקוקה לה. נשמע שחשוב מאוד ראשית לדאוג למסגרת טיפולית משמעותית ומחזיקה. הייתי מציעה להדגיש את הצורך בכך מול המטפל ובמידה והוא לא מספיק פנוי לבקש ממנו עזרה בהפנייה למסגרת טיפולית יותר משמעותית ואינטנסיבית. נשמע שעולה כעת הרבה ייאוש, אבל חשוב לזכור ברגעים כאלו בהם הכל נראה בלתי אפשרי, שהייאוש שעולה צובע את הכל בשחור ומקשה לראות את ההישגים ואת התקווה. אני מאוד מקווה שתוכלי לגייס תקווה על מנת לא לוותר ולהמשיך בתהליך הטיפולי על מנת שתוכלי לאט לאט להניע שינוי בחייך. 


    בהצלחה,


    יעל

אנשי מקצוע ומכונים