שלום ליטל.
לשבת מולה, מול המטפלת, בפגישה לדבר על דברים סתם ולחשוב אולי כדי לסיים (כי אין באמת על מה לדבר...) ולא להגיד לה מילה על סיום.
לשבת מולה בפגישה, מול המטפלת, ולא להגיד דבר על ההרגשה המוזרה, רעה, לא מובנת שהייתה מספר ימים לפני הפגישה ולנסות להבין יחד מה עבר עלי.
מרגישה כאילו ביד אחת אני רוצה להחזיק בה חזק, במטפלת וביד השניה רוצה להדוף אותה ולהרחיק אותי ממנה, לסיים את הקשר והטיפול.
לא מבינה מה קורה לי?
שלום לך.
נשמע מדברייך שאת חווה אמביוולנטיות רבה סביב האפשרות להיות נוכחת בטיפול, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הרגשית. אמביוולנטיות כזו עשויה לנבוע ממגוון גורמים, חלקם קשורים בהתרחשויות בקשר הטיפול (למשל, אכזבה או פגיעה מהמטפלת) וחלקם בהתרחשויות פנימיות כמו קשוי במתן אמון, התעוררות תכנים נפשיים משמעותיים אשר מתעורר גם חשש מחשיפה שלהם וכן הלאה. לאור זאת, אני חוששת שהדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לאזור אומץ ולשתף את המטפלת בתחושות ובהתלבטויות ולעבד יחד איתה את משמעותן.
ליטל
