שלום,
אני בת 32 ועזבתי את בית ההורים לפני 4 שנים, אך אני לא באמת עצמאית. הורי תומכים בי כלכלית.
אני מתקשה רגשית להיפרד מהבית ולהיות אדם בפני עצמו.
אני לא עובדת כבר שנתיים, ללא מסגרת. ואני לא מצליחה לפרוח. אני מרגישה בתוך כלא.
אני בטיפול כבר כמעט עשור, הרבה דברים התקדמו, כולל טיפול בפגיעה מינית בילדות ועוד ועוד. אני מרגישה שקורים הרבה שינויים פנימיים אך זה לא מקבל ביטוי בכלל במציאות החיצונית.
אני כל כך תקועה וחייבת כבר לעבוד.
אני רוצה לרצות לקחת אחריות מלאה על החיים שלי. יש תקווה?
תודה על המקום
שלום מאי,
אני שמחה לשמוע שאת מרגישה שהטיפול תומך ומאפשר לעבד טראומות וכאבים, וכן מעודד שינוי פנימי. לרוב, שינוי פנימי הוא צעד לקראת שינוי חיצוני, ולכן חשוב לשמור על תקווה שהשינוי הפנימי יתורגם בהמשך גם לשינוי החיצוני שאת מייחלת לו. כמו כן, עצם הרצון והמוטיבציה שלך לשינוי וללקיחת אחריות הינם בעלי ערך רב ואני מאמינה שיביאו לשינוי בהמשך. אני מעודדת אותך לשמור על התקווה, לא להתייאש, ולהמשיך לצעוד, גם אם זה לוקח זמן אל עבר המטרות שהצבת לעצמך. שימי לב שביקורת עצמית על הקושי לשנות ולחץ לשנות בטרם עת עלולים רק לעכב את התהליך.
בהצלחה,
יעל
