אני רואה אצלה רצון, כביכול כן לחפש זוגיות ועם זאת, דחיה, כי כשמתקדמים למשהו אז יש אצלה דחיה, ופחד, חרדה מהשינוי, פחד מהמחוייבות, פחד מכישלון.
אז כשהיא מתקדמת לגיל 38, למי עוד אפשר לחכות? למה? אבל היא כל הזמן חיה במן תחושה, והיא גם מציגה את המצב שאין בעיה בכלל. וזה כביכול לא המצב. היא מדחיקה, מתכחשת, לא מתמודדת. ובטח לא להגיע לשום תמיכה, עזרה או פניה למישהו שיעזור. מה לעשות.
שלום לך,
נשמע שבתך אינך רואה במצבה בעיה. כמובן שבכדי לעזור לה יש צורך בהכרה מצידה שיש בעיה. חשוב להביא בחשבון גם את האפשרות שמבחינתה זו אכן לא בעיה ולכבד את רצונה וכן את הצורך שלה בפרטיות בעניין זה. בכל מקרה, כדאי להימנע מלתייג את המצב כ״בעיה״ כי זה יכול לייצר התגוננת וחוסר שיתוף פעולה. אני חושבת שמה שכן תוכלי לעשות זה להתעניין באופן פתוח, אמפאטי ובייחוד לא שיפוטי ברגשותיה לגבי העניין ולנסות להבין אם אכן עבורה זו בעיה. במידה וכן, אפשר להציע לה תמיכה, אבל חשוב לשים לב לא ללחוץ עליה או לגרום לה להרגיש שיש לה בעיה כלשהי. הציפיות הסביבתיות ממנה שתצליח להכנס לזוגיות יכולות רק להעמיס עליה במקום להקל עליה. לכן חשוב לתת לה את הזמן שלה להגיע לדברים בעצמה למרות שאת רוצה עבורה משהו אחר, תוך הזמנה עדינה לתמיכה במידה והיא באמת רוצה בכך.
בהצלחה,
יעל
