אני כעת בטיפול פעמיים בשבוע.
מצד אחד מרגישה מוחזקת, מצד שני מרגישה עם קביים.
בלי קביים- לא יכולה ללכת בלי כאבים, בלי להרגיש כל פסיעה ולהתייסר.
וזו הרגשה לא פשוטה להרגיש שבלי עזרה הנפש שלי לא מחזיקה.
פעמים רבות אני מבקשת מהמטפלת לחזור למצב שלפני המשבר- שהייתי מנותקת רגשית, אבל רגועה. ומאחרי המשבר אני מפורקת, על אף שאני עדיין מנותקת, הניתוק כבר לא עוזר לי להחזיק את עצמי במצב שלא מרגישים כאב נפשי.
אבל המטפלת בכל פעם שאני מבקשת אומרת לי: אין דרך חזרה!
באמת אין דרך חזרה?
הדרך היחידה להירגע ולהחזיק את עצמי ללא טיפול היא ללמוד ליצור קשר?
והאם בסופו של טיפול מוצלח המטופל יוצא עם כלים ויכולת להחזיק ולהרגיע את עצמו?
שלום תמר,
אני מבינה שאת מאוד סובלת עכשיו, ונשמע שאת מוטרדת מהאפשרות שתמשיכי להרגיש סבל שכזה לאורך זמן. אני נוטה להסכים עם המטפלת שלך, שלאחר משבר נפשי, בו עלו תכנים מציפים לאחר שחווית ניתוק מסוים, ככל הנראה לא תהיה חזרה בדיוק למצב הקודם. עם זאת, אני לא בטוחה שאלו חדשות רעות בהכרח, במובן שמשבר יכול לשמש גם קרש קפיצה להתמודדות עם תכנים שלא עלו קודם לכן וכן להוות גשר לחיים יותר מלאים ובעלי משמעות. אני מבינה שקודם הרגשת טוב יותר, אך את מתארת תחושת ניתוק, ואני חושבת שכשאר חיים בחוויית של ניתוק, עלולים גם לפספס את העושר שקיים בחוויות רגשיות משמעותיות, לטוב ולרע. אני מקווה שתוכלי להמשיך להיעזר בטיפול בכדי לצלוח את המשבר, ושעם הזמן הטיפול יוכל להרגיש פחות כמו קביים ויותר כמו קרש קפיצה לעצמאות ולחיים בעלי משמעות, אולי אפילו יותר טובים מאשר לפני המשבר. אני מאמינה שזו מטרתו של טיפול מוצלח, אך לעתים התהליך עלול להיות מורכב ואף ארוך. אני מעודדת אותך להמשיך ולהתמיד בתהליך שהתחלת, שכן נשמע שהטיפול מספק לך מערכת תמיכה משמעותית. אני מקווה שעם הזמן תוכלי להרגיש יותר חופשיה ועצמאית שוב.
בהצלחה,
יעל
