התחלתי להיפגש עם המטפלת פעמיים בשבוע, על פי המלצתה.
כבר השבוע השלישי שכך.
מצד אחד אני מרגישה יותר יציבה ומוחזקת.
עד היום (מאז שפניתי לטיפול בעקבות משבר לפני יותר משנה) היתה לי תחושה פנימית מפורקת, מטולטלת מאוד.
ומאז שהתחלתי פעמיים בשבוע, אני מרגישה כאילו ידיים יציבות מחזיקות את החלקים המפורקים יחד שלא יתנדנדו ויכאיבו...
אבל מצד שני אני הרבה יותר מרוחקת ומנותקת מהמטפלת.
הפגישות הצפופות עוזרות לי להתרחק, כי אין ציפייה והמתנה לטיפול.
הרבה פעמים אני מרגישה אדישות לפני הפגישה, לפעמים כמעט שוכחת ממנה.
מדברת רק על דברים חיצוניים וכלליים מאוד, לא מתקרבת לחוויות המכאיבות, בטח לא לקשר רגשי עם המטפלת, בעיקרון מאוד פחדתי מתלות בטיפול, ושמרתי כל הזמן על מרחק כדי לא להיות תלויה.
כעת אני כ"כ מרוחקת ומנותקת, עד שאני בטוחה בעצמי שאין לי מה להתאמץ לשמור מרחק, כי קשר רגשי/ פנימי איתה לא מאיים עלי, כי אני מרגישה מספיק בטוחה שזה לא יקרה.
והאמת, שזה בתוכי כן אכפת לי ומפריע לי.
מפריע לי שאנחנו לא מדברות על מה שכואב, אבל אני זאת שכל פעם בוחרת לדבר רק על הנושאים החיצוניים, ואז מצטערת שכך התבזבזה עוד פגישה.
מפריע לי שאין לי איתה קשר משמעותי שבו אני מרגישה מקום שטוב לדבר בו את הכאב והבלבול ולקבל עדות, כלים וכוחות, אבל אני זאת שמרחיקה כל קשר למרות כל הניסיונות שלה.
כבר למעלה משנה שאנחנו מתבוססות סביב השאלות: האם אני באמת צריכה טיפול או לא... האם הטיפול טוב לי או לא... האם כך צריך להרגיש בטיפול או לא...- זה מה שאנחנו מדברות (ביוזמתי כמובן) כבר למעלה משנה!
איך אפשר לצאת מזה?
ומי אמור לפרוץ את המחסום?