לקצת זמן היה נדמה לי שדברים קצת משתפרים. אבל זאת הייתה רק אשליה.
אני מרגישה כמו הפרעה במרחב. הכל כל כך רע ואם אני רק אפסיק להתקיים כל הרע הזה יעלם. אני לא יודעת איך להמשיך ככה..
אני מנסה לפנות לטיפול דרך הקופת חולים אבל הכל לוקח המון זמן וזה מרגיש כמו נצח. איך אני אמורה לחכות כל כך הרבה זמן ולקוות למשהו רק כדי להבין אחרי כל הזמן הזה שהכל עדין רע? כי אני לא מצליחה לראות מה זה ישנה.. אני עושה את זה כי אני חייבת לעשות משהו. אבל אולי המשהו הזה הוא פשוט לותר. אני רוצה ממש לוותר ואני גם לא רוצה, מפחדת להתאבד. וזה כמו שני קולות בראש שלי שאחד רוצה להפסיק לחשוב ולקחת את כל הכדורים שבבית ואחד מפחד שזה יכאב או שזה לא יעבוד ואני אצטרך השתלת כבד ושיאשפזו אותי ושההורים שלי ידעו. וגם כי זה בלתי הפיך. ואני כבר לא יודעת יותר מה לעשות
שלום ים.
אני מצטערת לשמוע על התחושות הקשות. כאב נפשי משמעותי משמעותי,מהסוג שאת חווה, אינו מופיע סתם כך. הוא מסמן בדרך כלל תכנים, חוויות או אזורי נפש אשר לא נוסחו ולא קיבלו מילים ולכן מופיעים דרך סימפטומים של דיכאון, כאב נפשי ומחשבות על מוות. במובן זה, טבעי ולא מפתיע שהשיתוף של קרוב המשפח הביא להקלה אך לא פתר את הבעיה: פצע יכול להפסיק לדמם לזמן מה עם פלסטר, אבל זה לא טיפול של ממש. במובן הזה, ההמתנה הממושכת לטיפול היא אכן לא נכונה ולא טובה, ואולי אף מעבירה מסר של היעדר קבלה והבנה של עוצמת הכאב שלך.
לאור זאת, אני תוהה מה תוכלי לעשות כדי לקדם בכל זאת את האפשרות לקבלת טיפול פסיכולוגי בהקדם. האם תוכלי להיעזר בקרוב המשפחה שלך כדי לשתף את הורייך במצב בכל זאת, או לפחות לבקש את עזרתם במימון טיפול פרטי? האם אין לך אפשרות לממן טיפול בעצמך? (ישנם מטפלים שמציעים טיפולים מוזלים לצעירים גם מחוץ לקופ"ח). מה דעתך?
מעבר לכך,זכרי שאחד המאפיינים ה"קלאסיים" של מצבי כאב נפשי הוא היאוש והתחושה שאין מוצא. זה לא כך במציאות ולהיפך, מרבית האנשים אפילו צומחים ועוברים שינויים חיוביים משמעותיים לאחר משבר, אבל בתוך המשבר עצמו זה לא מרגיש כך והיאוש נוטה להשתלט. לכן, אל תתייאשי ואל תוותרי על חיפוש טיפול, ואני מציעה להמשיך להיעזר בקרוב המשפחה ואף לבדוק אם יש אנשים נוספים אותם תוכלי לשתף.
ליטל
