תפריט נגישות
חיפוש

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י ים ב - 05/11/2019 13:30:22

    כבר הרבה זמן שקשה לי ואני חושבת על להתאבד. יש כמה דברים שמחזיקים אותי פה, אלו דברים זמניים אבל אני לא יודעת כמה זמניים. אז המחשבה שאני אוכל להתאבד אחר עוזרת קצת.. אבל בזמן האחרון אני כבר כל כך רוצה לוותר אבל אני יודעת שאני לא יכולה וגם מפחדת. אני נעזרת לפעמים בצ'אט של ער"ן. אבל תמיד מי שאני מדברת איתו מנסה כמו להסיט את הנושא, בטח כדי לגרום לי לראות דברים חיוביים. ואז זה לא עוזר כי אני לא מצליחה להרגיש טוב יותר כשאני חושבת על תקופות שמחות. תמיד הם חושבים שהמחשבות ה האובדניות הן הבעיה ומנסים להסיח את דעתי אבל המחשבות ה אובדניות הן הפיתרון והן שלי הן לא מתפרצות לי לראש..
    אני צריכה עזרה ויודעת שיקח המון זמן לקבל טיפול דרך קופת חולים ואני חושבת לספר למישהו איך אני מרגישה. אני רוצה מאוד לספר למישהו אבל אני יכולה לחשוב רק על בן אדם אחד שאני יכולה לספר לו כאלה דברים אולי בלי שהוא ישפוט.. ואני מפחדת ממש לספר לו. הוא קרוב משפחה אבל אנחנו לא מדברים ביומיום ולא גרים קרוב ואני מפחדת שזה יפחיד אותו ויהיה לו כבד מדי. וגם שהוא יספר להורים שלי ואני לא יכולה שהם ידעו (אני בת 24). אני לא רוצה להפיל עליו כזה דבר, מרגישה שאין לי זכות.. ואני מפחדת שגם הוא יהיה כמו האנשים בצ'אט, כי הרי יש להם כוונה טובה הם לא עושים את זה בכוונה. וגם שהוא יסתכל עלי אחרת, שהוא ירחם עלי תמיד. ואין אף אחד אחר שאני יכולה לספר לו. אני חושבת שאף אחד מהחברים שלי לא יכול להכיל כזה דבר וגם לא מחויב אלי מספיק.. אני חושבת שזה לא נכון לספר לו אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות. אשמח לעצה..

    תשובה: חוסר אונים
    נכתב ע"י ליטל פלג ב - 05/11/2019 21:11:35

    שלום ים.


    ראשית, נשמע שאת עושה מאמץ מרשים לשמור על עצמך ולחפש דרכים לסייע לעצמך גם בתוך הסבל, אשר אני מתארת לעצמי שהוא משמעותי וקשה אם הגעת לכדי מחשבות על מוות. את צודקת בכך שלחלק מהאנשים לפעמים לא קל להיות במגע עם שיח על אובדנות, אך מצד שני, יש סיכוי סביר שתופתעי לגלות גם תגובות מבינות ומזדהות יותר מאלו שאת מדמיינת. את נשמעת בחורה רגישה וחדת חושים, ואני מתארת לעצמי שאם "סימנת" קרוב משפחה מסוים כאדם שאפשר לדבר איתו, חושייך אינם מטעים אותך, ושתפגשי תגובה של אהדה לסבלך ולא של רחמים. זה הבדל משמעותי.


    אחד הדברים הקשים ביותר במצבי סבל נפשי הוא הבדידות והייאוש. לא פעם הם מעצימים משמעותית את הסבל ומוסיפים אליו חוויה, מוטעית במרבית המקרים, של היעדר אפשרות לשינוי. לכן, אני חושבת שהדבר הראשון והחשוב ביותר שכדאי לעשות הוא לשתף את האדם שנשמע לך מתאים ולתת לעצמך להיות פחות סגורה ומבודדת בכאב. במקביל, אם תרצי, את מוזמנת לשתף גם כאן מה קורה לך ומה מביא איתו את הסבל.


    אני מתארת לעצמי שלא קל להרגיש זאת כרגע, אבל מרבית האנשים הנמצאים במצב של סבל מעריכים באופן פסימי מדי את סיכוייהם לשוב ולהרגיש טוב. במילים אחרות, סביר להניח שיש הרבה יותר סיכוי ותקווה מכפי שאת מתארת לעצמך, והרבה יותר פתרונות מהפתרון האובדני. לכן, אל תוותרי. פני אל קרוב המשפחה, בשיחה או בכתב ואני מציעה שבמקביל תפני לטיפול פסיכולוגי- ישנם פסיכולוגים עצמאיים שעובדים בהסדר עם קופות החולים, ואליהם אין בהכרח זמני המתנה ממושכים כל כך. מוזמנת לפנות גם למוקד ההפניות באתר בטל' 1800-200-205, ואולי תוכלי לקבל הפניה למטפל מתאים במחיר שאפשרי לך.


    בכל מקרה, אל תתייאשי, וכתבי אם אוכל לעזור בדבר מה נוסף.


    ליטל


    תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

אנשי מקצוע ומכונים