שלום ים.

ראשית, נשמע שאת עושה מאמץ מרשים לשמור על עצמך ולחפש דרכים לסייע לעצמך גם בתוך הסבל, אשר אני מתארת לעצמי שהוא משמעותי וקשה אם הגעת לכדי מחשבות על מוות. את צודקת בכך שלחלק מהאנשים לפעמים לא קל להיות במגע עם שיח על אובדנות, אך מצד שני, יש סיכוי סביר שתופתעי לגלות גם תגובות מבינות ומזדהות יותר מאלו שאת מדמיינת. את נשמעת בחורה רגישה וחדת חושים, ואני מתארת לעצמי שאם "סימנת" קרוב משפחה מסוים כאדם שאפשר לדבר איתו, חושייך אינם מטעים אותך, ושתפגשי תגובה של אהדה לסבלך ולא של רחמים. זה הבדל משמעותי.

אחד הדברים הקשים ביותר במצבי סבל נפשי הוא הבדידות והייאוש. לא פעם הם מעצימים משמעותית את הסבל ומוסיפים אליו חוויה, מוטעית במרבית המקרים, של היעדר אפשרות לשינוי. לכן, אני חושבת שהדבר הראשון והחשוב ביותר שכדאי לעשות הוא לשתף את האדם שנשמע לך מתאים ולתת לעצמך להיות פחות סגורה ומבודדת בכאב. במקביל, אם תרצי, את מוזמנת לשתף גם כאן מה קורה לך ומה מביא איתו את הסבל.

אני מתארת לעצמי שלא קל להרגיש זאת כרגע, אבל מרבית האנשים הנמצאים במצב של סבל מעריכים באופן פסימי מדי את סיכוייהם לשוב ולהרגיש טוב. במילים אחרות, סביר להניח שיש הרבה יותר סיכוי ותקווה מכפי שאת מתארת לעצמך, והרבה יותר פתרונות מהפתרון האובדני. לכן, אל תוותרי. פני אל קרוב המשפחה, בשיחה או בכתב ואני מציעה שבמקביל תפני לטיפול פסיכולוגי- ישנם פסיכולוגים עצמאיים שעובדים בהסדר עם קופות החולים, ואליהם אין בהכרח זמני המתנה ממושכים כל כך. מוזמנת לפנות גם למוקד ההפניות באתר בטל' 1800-200-205, ואולי תוכלי לקבל הפניה למטפל מתאים במחיר שאפשרי לך.

בכל מקרה, אל תתייאשי, וכתבי אם אוכל לעזור בדבר מה נוסף.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול