קשה לי לשתף ולדבר עם אחותי. היא משתפת בדאגה שלה לנכדים אבל כששתינו לבד אין תקשורת. אני לא יכולה לשתף אותה בחיי כרווקה ובודדה. היא ובעלה גם לא שואלים. ה אני עושה וחוווה אלא רק מספרים על הטיולים שלהם ואני מאזינה פאסיבית. לידם אין לי רצונות ואין לי חיים משלי. איך יכולה להביא את עצמי ולשנות דפוס של שנים? אני רוצה להרגיש חופשיה לשתף ולחלוק גם בחוויות וגם בקשיים שלי.
שלום שיר.
אני מתארת לעצמי שהאלם שלך מול אחותך נובע מגורמים רבים ומורכבים הנוגעים לדינמיקה המשפחתית ולדינמיקת הקשר הספציפית שנבנו לאורך השנים. בהתאם, אכן לא קל לשנות דפוסים אלו. לאור זאת אני חושבת שיש שני כיוונים מרכזיים שיכולים אולי לסייע. כיוון אחד הוא להיעזר בטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד יותר לעומק את מקור חוויתך. במקרים רבים עיבוד החוויה הרגשית מביא איתו גם שינוי התנהגותי. כיוון נוסף הוא לנסות להציב לעצמך מטרות נקודתיות בשיח עם אחותך, אשר יאפשרו ביסוס הדרגתי של מערכת יחסים שוויונית יותר. למשל, לקראת כל שיחה את יכולה לחשוב מראש על דבר אחד בו חשוב לך לשתף. יתכן שהשיתוף יגרור תגובה חיובית ולאט לאט נפשך "תשתכנע" שאפשר גם אחרת, ושלא כ"כ נורא לדבר מול אחותך.
ליטל
