כבר כמה שנים שמדי פעם אני חותכת. אבל רק מדי פעם ולפעמים גם הרבה חודשים שלא. ואף פעם לא עמוק. תמיד הרגשתי שזה בשליטה, שאני לא חייבת לחתוך, שפשוט הכל כל כך חסר טעם שאין שום סיבה למנוע מעצמי. אני לא בטוחה למה אני חותכת או במה זה עוזר לי אבל עכשיו אני כבר בטוחה שזה עוזר. היום שכבתי במיטה, לא מסוגלת לקום, לא מסוגלת להכיל את מה שבתוכי, רוצה לבכות אבל לא יכולה. רציתי באמת באמת להרדם ולא להתעורר לעולם. הייתי צריכה לעשות כל מיני דברים וחשבתי על לחתוך ולא הייתה לי האנרגיה לקום לא לזה ולא לזה. ואז הייתי צמאה והיה בקבוק מים ליד המיטה. אז התישבתי כדי לשתות ממנו. ואחרי שכבר ישבתי הייתי מסוגלת לקום רק כדי לחתוך. חתכתי כמה חתכים לא עמוקים במיוחד ואז חתכתי אחד עמוק יותר מבדרך כלל. זה הפתיע אותי למרות שהתכוונתי לזה. הוא גם חצה גלד אחר וירד ממנו הרבה דם. זה כאב יותר וליותר זמן. ואז הפסקתי לחתוך וספגתי את הדם ופתאום יכולתי לעשות דברים. כבר לא רציתי לבכות ולא הרגשתי שאני טובעת והלכתי להוריד כביסה. זה כאילו אני עושה את זה במקום להתאבד. אני חושבת שזה כבר לא בשליטה, שהפעם הייתי חייבת. ואני לא יודעת כבר מה לעשות. אני חושבת שאני מעבר לעזרה ושכל עוד אני חיה אני ארצה למות..