תפריט נגישות
חיפוש

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י אחת ב - 31/08/2019 19:38:54

    אני מכירה את העצב הזה.עוד מילדות.
    אני בת 42 .הריכוז שלו בדם שלי השתנה באופנים שונים לאורך השנים.הצלחתי לבנות זוגיות ולהקים משפחה.פחות הצלחתי בתחום התעסוקתי ובתחום החברתי.
    אני לא יודעת למה בשלוש השנים האחרונות הריכוז של העצב ככ גבוה.
    ואני לא מצליחה לדלל אותו.
    אני לא יודעת מי אני באמת
    לפעמים נראה לי שכל החיים שלי מתרחשים בלי קשר אליי
    אני לא מזהה את הרצונות שלי
    אני באמת ככ עייפה
    אני לא מצליחה לאהוב את עצמי לפעמים זו שנאה ממש
    זה לא מגיע לי.זה לא מגיע לאף אחד.
    אני מרגישה בסוף החיים.
    אני לא יכולה להגיד לה שוב ושוב את הדברים האלה..אני מפחדת שהיא תחשוב שמשהו לא בסדר בטיפול או שהיא עושה משהו לא בסדר.
    או שהיא תתאכזב ממני.
    או תתעייף.
    אני כמו מחלה ממאירה לעצמי שחוזרת שוב ושוב
    יש מקרים כאלה? שאין טיפול? שלמרות כל הטוב של הטיפול והקשר החזק והטוב עם המטפל, המטופל לא הצליח להירפא?


    תשובה: תחושת דיכאון כבדה ומשתקת
    נכתב ע"י ליטל פלג ב - 01/09/2019 21:50:50

    שלום לך.


    אם אני מבינה נכון את רוח דברייך, את מתארת מעין תחושה של "גורל" עצוב, כואב, בודד אשר גוררת איתה גם יאוש- אם ככה זה, אם העצב הוא "בדם", איך אפשר שלא להתייאש? אולי מתוך התחושה הזאת גם קשה לדמיין שהמטפלת שלך מרגישה אחרת, אופטימית יותר לגבי האפשרות לשינוי.


    אני בטח לא צריכה לספר לך שבתחום הנפשי אין "מתכונים" והבטחות אך באופן כללי, אין הרבה מקרים בהם טיפול ממושך וטוב לא מועיל לפחות ברמה מסוימת. מעבר לכך, צריך לזכור שאדוות המשבר הנפשי שחווית עדיין נוכחות ובמובן זה, קשה לי להאמין שזה הזמן לדבר על כך שהטיפול לא יועיל לך. אני יודעת שכתבתי לך כך לא פעם, אבל לאט לאט. הדברים מחלימים לאיטם.


    ליטל

אנשי מקצוע ומכונים