שלום, יש לי הפרעת אישיות סכיזואידית (כתבתי פה בעבר)
בתחילת הטיפול לא הבנתי שאמורים לבחור מטפל מתאים, ועכשיו אני מתחרט אבל הבעיה היא שאני מושקע מידי,
אני מאוד תלותי ומחכה לטיפול כל הזמן, אני מפחד מאוד להיות לבד כי אני מרגיש שאני לא יכול לטפל בעצמי למרות שאין לי מוגבלות, ואין לי מוטיבציה לעשות בערך הכל, לפעמים יש לי מוטיבציה למצוא תנוחה נוחה, ולאכול.

ציינתי בעבר שכל שבוע מועברת פגישה אחת בלסמוך על הפסיכולוגית מחדש, לצערי רק אחרי 10 חודשי טיפול הבנתי כמה מפריע לי שהיא לא מגיבה באמפתיות אם הפנים שלי לא מראות רגש, זה לא ברור לי שאני מרגיש נורא כשאני אומר דברים נוראיים, אבל אם היא הייתה מביעה קצת אמפטיה כשאני מדבר על נושאים מאוד כואבים אני יודע שהייתי מרגיש את זה בשנייה ואולי אפילו בוכה, זה מעצבן אותי שזה לא ברור לה מהנושא שמדברים עליו שהיא אמורה להביע אמפתיה, אני מרגיש שאני צריך להמציא רגשות שאין לי בשביל לקבל את האמפטיה שאני צריך, וזה נדיר שהפנים שלי מראות משהו חוץ מדמעות לפעמים, וזה מתסכל להרגיש כל כך נורא וזה כאילו לא קורה כלום בשביל אנשים, הכל רגיל, ועוד בטיפול זה יותר גרוע,
חוץ מזה אני מרגיש כמו ילד בן 5 בערך ואני מרגיש שאני מקבל יחס אדיש שלא מתאים לתחושת הגיל שלי, כאילו ציפיתי להרבה יותר התחשבות ברגשות שלי ושהיא כל הזמן תוודא שהיא לא תפגע בי, אבל התחפושת שלי מראה שאני בן 25 וגם המטפלת שלי כנראה קונה את זה, אין יחס מיוחד ואין פניות עדינות שהייתי יכול לקבל אם היו מצילים לי את החיים כשהייתי כבר בן 5.

אני מפחד להחליף מטפלת בעיקר כי אני לא יודע אם השיפוט שלי יביא לתוצאות טובות, כמו שלא זיהיתי את זה בה אני בקלות לא אזהה אצל מטפלות אחרות בעיות אחרות, וגם בגלל שאני הגעתי למצב מאוד מייאש בחיים בגלל שאני מרגיש יותר מבעבר, הרבה חרדות ליד אנשים, החיים שלי ריקים מתוכן ואני צריך להוציא תסכול ולכן אני לא יודע אם אשרוד את תקופת ההתחלה של מטפלת חדשה עם המצב הנוכחי
ומצד שני מפחיד אותי להישאר, כי בעיקר רגשות שיגרמו לי לנתק קשרים הם רגשות שלא יצופו לחלק המודע שלי, זה חדש לגמרי שאני מצליח לזהות שחוסר האמפתיה מפריעה לי, כמה רגשות כאלו עדיין לא זיהיתי שדוחפות את הטיפול אחורה...