שלום. מה עושים במצב שכזה?
הלב מתופצץ מכאב, רק רוצה לשמוע ולראות אותו. לא מעניין שום דבר אחר. החיים עוברים על ידי, שום דבר לא מרגש אותי חוץ ממנו.
זה טוב שזה בחדר הטיפול. אבל החיים שבחוץ ממשיכים.. ואני לא רואה טעם בהם.
אני אוהבת אותו עד כאב.
מה לעשות, אני אובדת עצות..
כשאני לא שם אני מרגישה שאין לי קיום בעולם.
קורה שמטופלת באמת מתאהבת במטפל מעבר לעניין העברה?
האם בסוף התחושות האלו יחלשו?
אני מרגישה שאני עומדת להשתגע.
