היי. הפסקתי טיפול של שנה וחצי בערך (לא רציתי אבל היה צריך לסיים). הגעתי לטיפול בגלל שרציתי להתאבד (זה כמעט ולא השפיע לי על הסדר יום). הטיפול היה מעולה ובמהלכו הפסקתי לחשוב מחשבות כאלה. שוחחנו על דברים שלא חשבתי שלעולם אדבר עליהם. אהבתי את הפסיכולוגית והרגשתי שהטיפול שיעה אותי לטובה.
עכשיו אחרי בערך חודש זה חזר לי בעוצמה חזקה, בגלל תסכול מכל מיני דברים. מה אני עושה? חשוב לציין שזה לא מלווה בשום דבר. אני תפקודי וחיוני לחלוטין. פשוט כשלבד חושב על המוות ועל התאבדות. בהתחלה הלכנו גם לפסיכיאטרית שקבעה שאני לא צריך טיפול תרופתי. אמרתי לה שאני לא אעשה עם זה שום דבר מעשי וככה גם אני מרגיש עכשיו. פשוט מרגיש שמוות זה הפתרון היחיד.
זה ככה יהיה לתמיד? תמיד אחזור לדבר הזה? מרגיש שאין לי מה להכנס לעוד טיפול כי אחריו תוך חודש זה יחזור.
שלום לך.
אני נוטה להאמין, מדבריך, שלמחשבות על המוות והאובדנות יש תפקיד נפשי משמעותי, שזוהי דרכה של נפשך לסמן או לדבר על תוכן או חוויה נפשיים אשר טרם עובדו דיים. במובן זה, אני לא חושבת שחזרת ה"סימפטום" מעידה על כך שהטיפול לא עזר אלא על כך שהוא לא הספיק ולא הביא למיצוי את ההתבוננות הנפשית לה אתה זקוק. כדאי גם לזכור שסיום טיפול באופן כפוי הוא חוויה לא פשוטה שיכולה לעורר תחושות של נטישה, קטיעה וחוסר הבנה ולכן גם להציף מחדש את המצוקה. לאור זאת אני חושבת שכדאי לבדוק אפשרות לטיפול נוסף אשר יאפשר לך להמשיך ולחקור את משמעות המחשבות על המוות.
ליטל