אני יודעת שאני כותבת כאן המון אני לא רוצה להעיק.. אני אוהבת את התשובות שלך , ולכתוב כאן עושה לי סדר פנימי וגם מנמיך את ה"ווליום" של כל מה שאני מרגישה וחושבת.
וחוץ מזה הפעם אני גם נאחזת בזה עד שהיא תחזור כי אני פשוט לא יכולה לבד לצערי.
נשארו עוד יומיים עד שהיא תחזור לארץ ועוד חמישה ימים עד שניפגש
אני כבר ממש מתגעגעת אליה וצריכה אותה
אני מאוכזבת מעצמי ,שלמרות כל המאמצים שלה לרפד את השבועיים האלה כך שאעבור אותם בקלות, אני לא הסתפקתי בכך וגם חיפשתי את התמונות שלה בפייסבוק.
אני מותשת.לא ישנתי כמעט הלילה.נרדמתי בסביבות 5 בבוקר וקמתי ב9.
אני מחכה לפגישה אבל גם מפחדת ממנה.אני מתביישת.
עכשיו אני רק רוצה שהיא תחזור כבר ושאוכל לראות שהיא מסתכלת עליי עדיין באותו מבט.
מבט שגורם לי להרגיש שווה ולהרגיש שהיא באמת אוהבת אותי.
את יודעת,קראתי ש"בורדרלינים" נזקקים לטיפול פסיכולוגי לאורך כל החיים,לפעמים עם הפסקות,ושהמטרה בטיפול איננה ריפוי אלא עזרה ב"ניהול" ההפרעה והפחתת המצוקה וכדומה..האם זה באמת נכון לדעתך?
