היי, אני בטיפול ובתחילתו פשוט ספרתי דברים קשים שעברו עליי, אבל הדיבור על זה אח"כ השפיע עליי מאוד כי עצם זה שדנתי עליו עם הפסיכולוג וחפרתי בו גרם לסיפורים לשוב להיות חיים, וזה גרם לי אחכ כאב נפשי גדול , כאילו חודר לכאב שלי ומשחק בו בהנאה (למרות שבהיגיון ברור שזה לא ככה ולא נכון)
בטיפול אחכ לא יכלתי כבר להיות כנה ופשוט עידנתי כל דבר כדי שהוא לא ינתח אותו ושיהיה בסדר..
יש טעם בלהמשיך בטיפול אם אי אפשר באמת להתמודד בכנות מפאת הכאב ואינסטינקט לשמור על עצמי ?
שלום לך.
נשמע מדברייך שאת שואלת שאלה חשובה, על האופן בו אפשר להיות במגע עם עולמך הפנימי ועם אדם אחר באופן שהוא גם נוגע ומשמעותי אבל גם לא מייסר ומפרק באופן בלתי נסבל. את מתארת היטב כי ה"פתרון" הנוכחי של הגעה לטיפול באופן לא כנה או פתוח דיו אינו מדויק לך, ומתוך כך נדמה לי שמה שחשוב לעשות כעת הוא להעלות את השאלה שאת מעלה כאן גם בטיפול. אני חושבת שהשאלה מה לעשות עם החוויה הפנימית היא אחת הסוגיות הקשות המלוות את הפנייה לטיפול, ובהתאם כדאי לשתף את המטפל ולהזמין אותו לחשוב איתך את השאלה הזאת, ולא לוותר על הטיפול- וויתור שנדמה לי שגם את מרגישה שיכול להוות החמצה.
מאמינה שבתוך שיח עם המטפל תוכלו להבין יותר את המינונים המדויקים לך ואת החוויה של ההתבלטות והתהייה שמלווה אותך עכשיו.
ליטל
