אני לא בדיכאון.אני יודעת איך אני כשאני בדיכאון וז לא המצב.זה מה שמפחיד אותי...
אם הייתי בדיכאון יכולתי להאשים אותו בהכל.אבל אין לי איך להסביר את מה שאני מרגישה.
זה כאילו אני נאחזת באיזשהו זיז על צלע הר.אני יודעת שבפיסגה יש חיים,אהבה,מימוש עצמי..אבל אני לא רואה אותם.רק יודעת על קיומם.קשה להילחם ולהמשיך לאחוז בזיז החד כשאני לא יכולה לראות את הפסגה..אני מרגישה שהידיים מזיעות וחלקות,ולמרות המאמץ הם נחלשות.אני רוצה לעזוב.אני יודעת שאני רוצה לעזוב ואסור לי.כמה זמן אוכל עוד להחזיק את הזיז הזה?
שלום לך.
אני לא בטוחה שיש לי הרבה להוסיף מלבד מה שכתבתי קודם, אבל אני חושבת שכדאי בעיקר לזכור שאלו תחושות שטבעי שיבואו וילכו בתהליך הממושך והקשה של השיקום וההחלמה. לפעמים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם רגעים כאלו היא לנסות להתבונן עליהם מבחוץ, לזכור שאלו תחושות שיעברו ולא מציאות של אובדן וייאוש. טכניקות של מיינדפולנס יכולות להיות אפשקטיביות מאוד בהתמודדות מסוג זה, ואולי כדאי לשקול למידה שלהן כדי להקל עלייך ברגעי "קצה" שכאלו.
ליטל
