היי,
שמונה שנים של התמודדות עם שדים..
זה התחיל בגיל 17, מה עוד אפשר לצפות מנערה עם ביטחון עצמי נמוך.
סביבה ששמה דגש על מראה חיצוני, שנאה עצמית שמבעבעת.
מחשבות על מוות, אכילה ריגשית ולאחר מכן הקאה מכוונת.
שנים של התמודדות שלי נגד החיים.
אני מבינה שזה מזיק ולא בריא אך אם זאת מרגיש כל כך נכון, התמזגות מוחלטת עם ״הנורמלי״.
קמצוץ של שליטה בתוך מכונית החיים שכבר מזמן איבדה שליטה, מלחמה יום יומית של הדחף נגד ההגיון.
חרדה, דיכאון..
אכזבתי את כולם! אני לא הבת המושלמת שהורי חלמו או החברה האופטימית, אני כשל בייצור, טעות שאין באפשרות אף אחד לתקן.
לפעמים אני תוהה, למה אני? מה כבר קרה ששיבש אותי.. הרי לא עברתי דבר שנכלל תחת הכותרת ״חיים קשים/טראומטיים״.
אולי זאת הייתה התוכנית מלכתחילה, אולי כך אמורה אני ״לחיות״.
שלום נטלי. כיום אנו יודעים כי קשיים נפשיים רבים, ביניהם הפרעות אכילה, אינם נובעים בהכרח מ"טראומות" דרמטיות וברורות אלא ממה שמכונה "טראומות התפתחותיות" או "טראומות מצטברות". מונחים אלו מתייחסים לנסיבות חיים ויחסים אשר אולי אינם טראומטיים "לפי הספר" (למשל, אינם כוללים אלימות פיסית או מינית ישירה), אך מביאים לפגיעה רגשית משמעותית הבאה לידי ביטוי בסימפטומים רגשיים שונים. במקרה של הפרעות אכילה, למשל, פעמים רבות קיים רקע של קושי במתן מילים לחוויה הפנימית. בהיעדר יכולת לדייק ולספר במילים את החוויה הפנימית או את חווית ההיסטוריה האישית, אלו באות לידי ביטוי דרך הגוף. לאור דברים אלו, טיפול פסיכולוגי בדרך כלל חיוני להחלמה מהפרעת אכילה. במסגרת הטיפול ניתן לזהות ולתת מילים לחוויות העבר שהביאו להתפתחות ההפרעה, ועם הזמן נבנית יכולת נפשית להתמודד עם העולם הפנימי גם ללא הסימפטום הבולימי. בהתאם, אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בהקדם, כדי לצמצם את הנזק הפיסי והנפשי ולתת מקום למה שמלווה אותך מתחת לפני השטח של הסימפטום החיצוני. ליטל
