שלום,
בשלוש שנים האחרונות אחרי שתי תקיפות מיניות (בהפרש של כמה שנים, האחרונה הייתה הרבה יותר קשה), אני מתמודדת עם דכאונות קשים, קצת נטיות אובדיות, ובעיקר המון פגיעה עצמית כמו חבלות, שריטות וכוויות.
תמיד זכרתי את עצמי קצת "אפלה" ועם נטיה למצבי רוח קיצוניים מגיל צעיר, אבל לא התייחסתי לזה יותר מידי. והתקופת דיכאון עכשיו אני מנחשת שזה בגלל התקיפה המינית ששברה אותי.
לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם אמא לגבי פסיכולוגית שנזכרתי שהייתי הולכת אליה בגיל 8-9. שאלתי את אמא למה היא שלחה אותי בגיל צעיר לפסיכולוגית, ומתברר שמגיל 7 בערך התחלתי להבריז מבית הספר, והיו כמה ריבים שהייתי מאיימת שאני אפגע בעצמי. המקרים הזכורים לה שבאחד מהם איימתי לקפוץ להתאבד מקומה רביעית, והדבר שגרם לה לשלוח אותי לטיפול בגיל צעיר זה בגלל שלקחתי סכין באחד הריבים ואיימתי שאחתוך לעצמי את היד.
הייתי בהלם שהייתי כזאת ילדה, קצת משוגעת.. וסיפרתי לחברה והיא אמרה שזה דווקא משהו שכיח אצל ילדים קטנים.
מאוד מעניין אותי, ואני מקווה שפניתי למקום הנכון. אמא שלי חד הורית וגידלה אותי לבד, והיא סיפרה גם שהיה לה קשה לתקשר איתי.
אבל יש הבדל בין חוסר תקשורת לדעתי, לבין ילדה בת פחות מ10 שמאיימת להתאבד.
השאלה שלי, האם זה משהו שבאמת שכיח אצל ילדים אולי למשוך תשומת לב? או מה זה יכול להעיד עלי עכשיו שאני לא מצליחה להתמודד עם החיים האלה ונוטה למחשבות אובדיות? או שאין קשר בין הדברים?
מאוד מבולבלת, ואשמח לכל עצה.
אם זה לא הפורום הנכון, אשמח מאוד להכוונה לאן אוכל לפנות לקצת תשובות.
תודה מראש!