תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים: ראשי דג, תפוח בדבש

הרהורים מחדר הטיפולים: ראשי דג, תפוח בדבש

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

החגים השנה הגיעו מוקדם מהרגיל וכך גם התהייה הנצחית האם חגי תשרי זה טוב או רע ליהודים. האם חופש מהעבודה שווה את ריכוז הארוחות המשפחתיות (או לחלופין, בכמה תלושים אפשר להמיר שקט נפשי)? האם הקלוריות שנשרפות ב-24 שעות של צום (או ב-5 ק"מ על אופניים) שווים את חשבון הנפש? מעבר לתהיות אלו, החגים המוקדמים השנה הביאו גם לכך שבראש השנה, פחות או יותר, ימלאו גם X שנים לטיפול הפסיכולוגי שלי. אני לא בטוחה -בלשון המעטה- שאחד ממנהגי החג הוא הרמת כוסית לחיי בריאות הנפש. ובכל זאת, לאור החיפוש הממושך אחר הפסיכולוגית המתאימה לי, מדי שנה עגולה אני מוצאת לנכון לברך על נוכחות הפסיכולוגית שלי בחיי. הפעם, אני רוצה גם להעלות על הכתב את תולדות המסע המופלא לקליניקה שלה.

את תיאור ההתלבטות שלי האם לפנות לטיפול אני משאירה לטור אחר (אולי לחנוכה, לקטגוריית 'נס פח השמן'), ומתחילה מהנקודה בה כבר החלטתי שאני מעוניינת, אך לא יודעת אל מי לפנות. במשך כמה וכמה שבועות דקלמתי באוזניי כל מי שהיה מוכן לשמוע את רשימת הדרישות שלי: היא צריכה להיות אישה, כי גברים זאת בעיה. חייבת להיות אינטליגנטית, כדי שנמצא נושאי שיחה משותפים. עליה להתלבש בצורה סבירה ומעלה, כי אני אמורה לראות ולא רק לשמוע אותה. אסור לה בשום אופן להיות פסיכואנליטיקאית מאחר ואני חסה על נפשי. אסור לה לגור ברדיוס הרחובות שלי כי זכותי לרדת למכולת עם טרנינג. היא מוכרחה להיות חזקה, עמידה וסבלנית, טוב, אתם מבינים למה. באופן מפתיע, בסוף הצלחתי לקבל המלצה.

בכל בליינד-דייט יש את הרגע הראשון, המכריע, בו אפשר להרגיש האם בכלל יש על מה לדבר. החסרון בבליינד דייט פסיכולוגי הוא העובדה שהוא עולה יותר מבירה/כוס קפה. היתרון, כמובן, הוא שאחרי 50 דקות אפשר להיפרד בטבעיות מבלי להזדקק לשלל תירוצים פתטיים.

ממבט ראשון, הבליינד דייט הראשון שלי נראה בסדר גמור: היא היתה בגיל המתאים והיה לה מבט נבון בעיניים. אלא שהבמט השני שלי נפל על הכורסא שלה. או יותר נכון, על כס המלכות שלה, שהטיל צל כבד על כורסת המטופל הזעירה, שהיתה ממוקמת, להערכתי, כשלושה קילומטרים מהספה שלה. על הקשיים האלו אני בטוחה שהיינו מצליחות להתגבר בסופו של דבר, באמצעות מגה-פון או מקבע צוואר שהיה מאפשר לי להסתכל לה בעיניים בלי לחטוף נקע. העניין הוא שהיא טיפלה בדיוק כמו שהחדר שלה נראה, ואחרי 50 דקות נבוכות יצאתי לדרכי מצויידת באמונה הנוירוטית שאפילו הבעיות שלי לא מספיק אטרקטיביות, ולמה בכלל אני מטריחה אותה בכאלו זוטות.

אחרי כמה שבועות אזרתי אומץ ופניתי, מפוחדת מעט, לפסיכולוגית נוספת. במשך חודשיים פחות או יותר שיננתי לעצמי שיש בה הכל- חכמה, רגישה וכד', כמעט חתמתי גם על ספונטנית ומפנקת- עד שנאלצתי להודות בפני עצמי ובפניה שזה פשוט לא זה. קשה לי להסביר מה היה לי חסר. הרגשתי שהדברים שהיא אומרת, הגיוניים ומתאימים ככל שיהיו, פשוט לא מצליחים לגעת בי.

אני לא יודעת מי המציא את המיתוס שהדרך לסיים קשר בטוב היא "זו לא את, זו אני". לי משום מה זה אף פעם לא עבד, וכך גם הפעם. במקום להביט בי בעיניים מצועפות מצער, היא נאנחה קלות ואמרה שכן, היא מסכימה איתי; היא בהחלט מזהה את הקושי שלי להתמסר לקשר ואת הנטייה שלי לברוח בכל פעם שיש סכנה של קרבה אמיתית. ניסיתי להסביר לה שזה לא ככה, שאני פשוט מרגישה שמשהו בינינו לא עובד, לא נוגע, לא מתעורר לחיים, אבל אתם יודעים איך זה להתווכח עם פסיכולוגיות- בסופו של דבר כל מה שתבחרי או תגידי יתפס כמשהו שצריך לדבר עליו ולעבד אותו, ולעולם לא פשוט לעשות אותו.

למרות זאת, בחודשים שאחרי סיום הטיפול איתה התחלתי לחשוש שאולי יש משהו בדבריה.

אני לא יכולה להכחיש את העובדה שהתמסרות לקשר היא משימה לא פשוטה עבורי ומצד שני, כאשר נדדתי מקליניקה לקליניקה ברחבי ת"א לא יכלתי שלא לתהות האם לא צריך להגביר את הפיקוח על מקבלי רשיון הפסיכולוגיה. היתה, למשל, את הפסיכולוגית שפתחה לי את הדלת בחליפת שלושה חלקים סגולה מקטיפה בוהקת, אשר גרמה לי לתהות איך יכול להיות שאדם שאינו מודע לשינויי האופנה שחלו במאה האחרנה יגרום לי להיות מודעת לרבדים נפשים עמוקים. היתה גם את זו שבתגובה להערה עוקצנית שלי ציינה בפליאה ש'נורא קשה איתך', כאילו שאם היה קל איתי הייתי צריכה לבוא לטיפול. אני חושבת שהיו בערך עוד שתי פסיכולוגיות שהודחו ברב קולות כבר בפגישה הראשונה, כך שכשהגעתי לפסיכולוגית שלי הייתי כבר סקפטית ופסימית לגבי יכולתי להיות בטיפול כאדם שמוזמן לארוחת ראש השנה בבית האבות של סבתו.

למרות מצב הפסימיות הממאיר בו הגעתי, לפגוש את הפסיכולוגית שלי היה כמו להגיע לתפוח בדבש אחרי שסוף סוף צלחתי את ראשי הדג וזעקות השבר של השופר.

אני לא יכולה להגיד שזו היתה אהבה ממבט ראשון, אבל בתקופתנו הפוסט מודרנית והפוסט רומנטית, להגיד אחרי חצי שעה של שיחה שאולי זה יכול להסתדר בינינו זה די והותר.

אני זוכרת בבירור את הרגע בו יכלתי להרגיש שאיתה קורה לי משהו אחר. כפי שעשיתי עם הפסיכולוגיות הקודמות אליהן פניתי, מיהרתי לשטוח בפניה את רשימת התלונות שלי בנוגע לעצמי, להורי, להיעדר הזוגיות ולחיים בכלל. אלא שבמקום ההנהון והמבט האמפתי שבהם הורגלתי בחודשים שקדמו למפגש איתה, היא תהתה- בנימוס אך בנחישות בלתי מתפשרת- האם יכול להיות שאני קצת מדקלמת. זו אולי לא התגובה הקלאסית המתבקשת, אבלח באותו הרגע הבנתי שאיתה אני אצטרך לעבוד באמת מבחינה רגשית. משהו במבט שלה גרם לי להרגיש שהיא לא תאבד במבוכי הלוגיקה המנותקת מרגש שלי ולא תבהל מהעוקצנות הקוצנית שלי. למרות זאת, מאחר ולמדתי דבר או שניים בעולם הדייטים, הקפדתי לשחק את הקשה להשגה ולקבוע איתה פגישה "ליום שני הבא בהנחה שזה אכן יתאים".

מאז, כמובן, עברנו לא מעט ביחד. החל מרגעי החסד של ההבנה והתקווה, דרך התחושה שלי שהיא פשוט דורשת ממני יותר מדי ועד להצהרה שאני עוזבת את הטיפול אם היא לא מתחילה לאהוב אותי תיכף ומיד. השאלות והתחושות האלו, נעימות יותר או פחות, עדיין רלוונטיות במידה זו או אחרת, אבל עם הזמן אני מבינה איזה חלק משמעותי הן ממלאות בטיפול שלי ובמי שאני. לצערי, גם עמדת ה'אני רק מסתכלת, לא יודעת אם זה באמת מתאים לי' עדיין רלוונטית לעיתים, אבל בסופו של דבר אני יודעת שאני לא מתחרטת לרגע על כך שלא התפשרתי במהלך החיפוש המייגע. מדי שבוע, כל שבוע מחדש, אני עדיין בוחרת בה, למרות ובגלל הידיעה שאיתה אין לי ברירה אלא להרגיש.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך